שנת 2000 "רקוויום לחלום"

לקראת סיום העשור הנוכחי, חשוב (גם אם לא כל כך נעים) להביט אחורה על העשור הנוראי הזה, עמוס המלחמות, הטרגדיות, המחלוקות והקונפליקטים שרק הלכו והתעצמו. תחילת העשור (והאלף) הביאו לא מעט תקוות לעתיד טוב יותר. המהפכה הטכנולוגית החשובה מאז המהפכה התעשייתית ובראשה רשת האינטרנט, הבטיחה את התממשות חלום ה"כפר הגלובלי" בו ילד מפקיסטן מתקשר עם חברו ביפן, בו כולנו צורכים תרבות דומה, הגבולות בין המדינות מטשטשים והיינו כעם אחד. לצד זה, עשור שנות ה90 הרגוע יחסית שבו מסך הברזל התמוטט בעקבות קריסת ברה"מ וגרמניה, ותמורות פוליטיות אחרות הבטיחו שקט יחסית.אם זאת, תמיד היו אלו שפקפקו באופטימיות המופרזות הזאת, התריעו, ושימשו נביאי זעם הקוראים לעם להתפכח ולהריח את הקפוצ'ינו. אחד מהם הוא דארן ארונופסקי, במאי יהודי מניו יורק, אחד מהקולות הצעירים והמבטיחים של הקולנוע האמריקאי החדש לצד פול תומאס אנדרסון, ריצ'ארד לינקלייטר ורבים אחרים. ארונופסקי החליט לקחת את ספרו של הסופר האמריקאי השולי יחסית הרברט שלי (ספר נוסף שלו "התחנה האחרונה ברוקלין" עובד בעבר לסרט כושל), סופר שטען בעבר שאדפטציה לקולנוע לספרו זה הוא בלתי אפשרי בעליל. ארונופסקי הוכיח שהוא טועה. לאורך כל הסרט ארונופסקי מפציץ בכל טריק אפשרי אם זה בעריכה המתוחכמת, הצילום המרהיב, הפסקול קורע הלב ובעיקר משחקה יוצא הדופן של אלן ברנשטיין שרק אלוהים יודע איך הפסידה באותה שנה את האוסקר לג'וליה רוברטס.

בגדול הסרט מדבר על התמכרויות לסמים והמחיר הכבד שמשלמים המתמכרים, אך במבט לאחור הסרט הוא לא פחות מתמרור אזהרה לחברה כולה על האסון האורב לנו ממש מאחורי הפינה. באופן נבואי ממש הוא חוזה את עלייתם של תכניות הריאליטי (נכון בסרט מדובר בשעשועון אבל בינינו, האפקט הוא אותו דבר) וההשפעה שלהם על כולנו, את הסימום של אמצעי התקשורת את החברה כולה, את הסוף הטרגי שרק נעשה טרגי יותר ויותר ללא ניצוץ של אופטימיות.

אני זוכר שראיתי את הסרט בחוג לקולנוע במכללת הדסה. התגובה של כל היושבים בחדר היתה שתיקת תדהמה אחת גדולה. לקח לנו כמה דקות לקום מהכיסא. שנים אחר כך ראיתי אותו שוב. התדהמה לא התעדנה. חשבתי לעצמי על הרגעים המצמררים באמת בסרט, על אלן ברנשטיין שוכבת בתנוחה עוברית ומחכה לנס, על ג'ארד לאטו מתקשר לג'ניפר קולוני וכשהיא שואלת אותו בקול שבור ובוכה "מתי תבוא" הוא עונה לה "בקרוב", היא מבקשת "אולי תבוא היום" והוא נשבר. אלו הרגעים הקשים באמת, ללא אפקטים, ללא ויזואליה קשה וללא רעמים וברקים.

הסרט היה כישלון גדול כשיצא וזכה למעמד של פולחן מאוחר יותר. בסוף אותה שנה נבחר ג'ורג' בוש לנשיא ארה"ב במסע הבחירות המפוקפק ביותר שידע ארה"ב מזה שנים, שנה מאוחר יותר הסיוט התחיל. אסון התאומים, מלחמות בעירק ובאפגניסטן, כלכלה מתמוטטת, אסונות טבע, דם ואש ותמרות עשן. ממש כמו בסרט המתאר את עונות השנה המתחלפים, את האופטימיות ותחושת ה"היי" המזוייפת המתחלפת במהרה לתחושת דאון ולנפילה כואבת, כך נפלנו כולנו למציאות המכאיבה.

אותו ארונופסקי התברגן וכיום הוא מועמד לאוסקר על סרטו "ברבור שחור", שאר שחקני הסרט הצליחו במידה זאת או אחרת (קולוני זכתה באוסקר על "נפלאות התבונה" לאטו פרש ממשחק והתמקד במוזיקה) . השחקנים מספרים כי החוויה על הסט הייתה קשה ומורכבת במיוחד. מסתבר שארונופסקי לא ריחם על שחקניו כפי שלא ריחם על דמויותיו בסרט, והורה להם להתנזר מאלכוהול, סיגריות, קפה וסקס למשך מספר שבועות על מנת שיבינו את משמעות המושג "השתוקקות".

אחד מחברי סיפר לי פעם שמרצה לקולנוע באונ' ת"א בחר להראות לסטודנטים את הסרט בזמנו כדוגמה לשימוש נבון בעריכה קולנועית, בעוד שבוע לאחר מיכן הופיע כתבה שלו המכתירה את הסרט כ"גרוע ביותר בעשור". אולי היחס האמביוולנטי של אותו מבקר ממחישה את היחס של כולנו לסרט ולעשור כולו- אנחנו נגעלים ממנו, אבל אנחנו לא יכולים להסיר את מבטינו.

בפעם הבאה -2001 "חיים בהקיץ"

בונוס- לינק לבלוג הקודם שלי, העוסק בהרהורים על עשור שנות ה2000 והקולנוע בו בפרט (עם התייחסות גם לרקוויום)

http://uri007shapi.blogspot.com/2009/09/2000.html

וגם- סצנת הטלפון http://www.youtube.com/watch?v=EUoVrQ9S8LE

שנת 1999-להיות ג'ון מלקוביץ (וסרטים אחרים)

אנו חותמים את העשור הנפלא (תרבותית) באחת מהשנים הגדולות של הקולנוע העולמי. יאיר רווה ומגזין "אינטרטיימנט וויקלי" הגדירו את 1999 כ"שנה ששינתה את פני הקולנוע". אולי אלו סופרלטיבים מוגזמים, אך אין ספק כי מבחינת כמות הסרטים הנהדרים מדובר בשנה טובה מאוד לקולנוע, שנה שפרצה גבולות, וממנה יצאו סרטים שהשפעתם ניכרת עד היום.

מתי יודעים ששנה היא מוצלחת במיוחד? כשגם ברשימת שוברי הקופות מופיעים סרטים רבים חדשניים, מפתיעים שצלחו את מבחן הזמן, וכך גם ברשימת זוכי האוסקר. וכך לדוגמא אפשר לראות את "אמריקן ביוטי" כסרט המוביל באוסקר 99, וברשימת הבלוקבסטרים ניתן לראות את "המטריקס", "החוש השישי" ו"מלחמת הכוכבים פרק 1",סרטים שאולי אפשר להתווכח על איכותם, אך קשה להתווכח על התרומה שלהם לקולנוע ולתרבות בכלל. בכלל ניתן לזהות סוג של מגמה בסרטים של 99- רוח של שינוי, מעבר מאנלוגי לדיגיטלי, נטישת הרגלים מיושנים ועלייתם של במאים ותסריטאים חדשים, כאלו שיכתיבו את הטון בעשור הבא. רווה טוען בבלוג שלו כי שנת 99 היתה שנה של צומת דרכים בקולנוע- מצד אחד המהפכה הטכנולוגית שאיפשרה לכל אחד לעשות סרטים כרצונו (הסממן הבולט הראשון יבוא שנה לאחר מכן עם "פרוייקט המכשפה מבלייר") ולתת דרור לחזונו של קופולה משנות ה70 לפיו "בעתיד כל אחד יוכל לעשות סרטים ואולי נגלה ילדה קטנה בוויסקונסין שתהפוך למוצרט הבא", מצד שני התפתחות הטכנולוגיה בצד המקצועי ובכלל זה השימוש באפקטים מיוחדים, כניסת המחשב, הגרפיקה והעריכה המתוחכמת. לצד זה אוכל למנות עוד שינוי משמעותי- התסריט. התסריטים של אמצע שנות ה90-תחילת האלפיים הפכו ליותר ויותר מורכבים, מלאי חידות, טוויסטים ובעלי רצף עלילתי לא אחיד. נדמה כי לעומת הסרטים שהיו כאן קודם מדובר בקולנוע חדש הפועל על כל החושים, מגרה את מחשבת הצופה ומכריח אותו לצפות בצורה אינטראקטיבית ביצירה שמולו. המגמה החלה עם סרטיו של טרנטינו שסופרו בצורה לא לינארית ברורה ומכוונת, המשיך עם הסרטים של סוף שנות ה90, והגיע לשיא עם סרטי שנות ה2000 כ"ממנטו" של כריסטופר נולן. הדוגמא הבולטת ב99 היא "החוש השישי" סרט שכולו תלוי בטוויסט גדול המופיע בסופו.

דוגמא בולטת נוספת היא סרטו של ספייק ג'ונז "להיות ג'ון מלקוביץ'" שנכתב על ידי הכוכב העולה של הוליווד- התסריטאי היהודי צ'ארלי קאופמן. קאופמן וג'ונז מתעללים לאורך כל הסרט במודע בכוכביו- את קמרון דיאז הם מכערים עד השחתה, את ג'ון קיוזק הם הופכים ללוזר, ואילו ג'ון מלקוביץ' משמש להם כשק חבטות כפול- הם צוחקים על דמותו בסרט ועל דמותו האמיתית גם יחד. ניתן לראות בתופעה הזאת כתחילתה של מגמה- מותו של כוכב הקולנוע ההוליוודי. ואכן, עשור לאחר מכן קשה להצביע על כוכב בולט אחד שיכול לסחוב על גבו סרט כפי שהיה בעבר. המגמות שציינתי למעלה (הקולנוע האישי לצד הקולנוע הטכנולוגי) הפכו את הכוכבים למיותרים כמעט. בנוסף הסרט שופע בלא מעט טריקים קולנועים ותסריטאים. ג'ונס וקאופמן מצליחים לשבור את הקו הברור בין מציאות לדמיון, ותוך כדי כך לומר דבר או שניים מעניינים על גוף, משחק, ותדמית. בעוד "המטריקס" שיצא באותה שנה הביא למסך פילוסופיה מעניינת בליווי אפקטים מרשימים, "מלקוביץ'" מצליח ליישם את הפילוסופיה שלו על המסך הלכה למעשה. השאלות "מיהו מלקוביץ'" ו"האם אנו באמת שולטים בגופינו" באים לידי ביטוי בכל פריים ופריים אך מבלי לשקוע לדיון פילוסופי עמוק ויבש, אלא על דרך הדרמה ובעיקר-דרך הקומדיה שבדבר .דבר נוסף מעניין בסרט הוא חציית הז'אנרים- הסרט מצליח לא לעמוד בשום חוקיות של שום ז'אנר (האם זה קומדיה? האם זה מד"ב? האם העולם שמוצג בסרט הוא ריאליסטי או לא) ובכל זאת להשאר אמין וסוחף.מגמה זאת של טשטוש מכוון בין דמיון למציאות, שימוש אינטנסיבי בפרטים ודמויות אמיתיות ליוותה את הקולנוע ובעיקר את הטלוויזיה מאז "ג'ון מלקוביץ". ניתן לראות את ההשפעות אפילו בטלוויזיה הישראלית עם סדרות כמו "מעצר בית" או "בשורות טובות" המשתמשות בביוגרפיה של דמות מוכרת (קיציס ופרידמן, שי אביבי) אך מעוותות אותה ללא הכר.

בשבוע הבא: שנת 2000, רקוויום לחלום

1998- ביג לובובסקי

את ביג לובובסקי של האחים כהן לא ראיתי בזמן אמת, לקח לי כמה שנים לראות אותו בDVD, וזאת לאחר שנים שבהם נמנעתי לצפות בו למרות הבאזז העצום שהיה סביבו. מעשה שהיה כך היה: הימים הם ימי 1998 העליזים ואני חייל צעיר במוצב החרמון. יצא שהחופשות שלי היו באותו זמן ארוכות למדי (שבועיים-שבוע). באחת מהחופשות אני וחברי א' פגשנו 2 בחורות חינניות באיזה פאב (נראה לי שזה היה "הכלבא שבוע" - פאב אלמותי וסמל תרבות ירושלמי בשנות ה90). לאחר דיסקוסים של הא ודא יצא לנו לדבר על האחים כהן. אחת מהבחורות התלהבה כל כך מהיוצרים הרעננים והחדשניים שבאותה תקופה היו בלתי מוכרים בארץ.

כמה ימים אחר כך גיליתי שיש לי כרטיסים להקרנת הבכורה של הסרט בפסטיבל הקולנוע בירושלים על מסך ענק בבריכת הסולטן. התקשרתי וקבעתי עם הבחורה, אך מה נורא, הוקפצתי בחזרה לבסיס.

מאז הסרט הזה היה טראומה עבורי. סירבתי לצפות בו, התרחקתי מכל אחד שאמר את המילים "DUDE" או ציטט את ג'ון גודמן הנפלא אומר "IM A FUCKING SHOMER SHABES" , נמנעתי מדיונים פילוסופים על משמעות סצנת החלום המוזרה, ומה פשר כל העלילה הזאת? מבחינתי הסרט הזה היה מחוק. כמובן שגם עם הבחורה ניתק הקשר במהרה, וכל הסיפור הזה הפך לעגום ביותר. שנים מאוחר יותר חברי הטוב ר' הכריח אותי פיזית לשבת ולצפות בסרט איתו, לאחר שהוא צפה בו לפחות איזה 4 פעמים. ותראו איזה פלא, מדובר באחד מופלא ומרתק. כהרגלם של האחים כהן הם הצליחו לרקוח בסרט הזה תבשיל טעים ומעניין מחומרים נפלאים שעל פניו נראים כאילו הם לא יכולים להתחבר- עלילה בלתי אפשרית על הנייר הופכת למסחררת ומרתקת, אוסף אקלקטי של שחקנים (מה לג'ף ברידג'ס וג'וליאן מור?) הופך לאנסמבל מרהיב בו לכל אחד יש את הזמן שלו, את השורה הנכונה שלו (אפילו סטיב בושמי המקסים והבלתי מוערך מספיק בעליל מקבל שורות קצרות אך קולעות בטירוף בסרט הזה) ובחירה משונה מעט בנושאים (מישהו יודע מה זה "ניהליסט"? ולמה הסרט מוקם במלחמת המפרץ דווקא?) עוברת בקלות .האחים כהן הצליחו כאן להגיע לקהל עממי וגבוה כאחד, כאשר הם שומרים על מינון נכון של דחקות וצחוקים לצד שנינויות ואיכות.

בשבוע הבא 1999 הנהדרת - סיכום עשור עם "מועדון קרב", "אמריקן ביוטי", ו"להיות ג'ון מלקוביץ'"

1997 ג'קי בראון

מוזר אבל משום מה דווקא סרטיו הכושלים והאיזוטרים יותר של קוונטין טרנטינו, אולי הקולנוען האמריקאי החשוב ב20 השנה האחרונות הם דווקא האהובים עלי יותר. כך יצא ש"חסין מוות" למשל, אפיזודה שולית שהוגדרה ע"י המבקרים כ"פרוייקט ביניים לפני "ממזרים חסרי כבוד" דווקא מצא בעיני הרבה יותר מ"ממזרים"(שכבודו במקומו מונח). מעניין לראות כיצד עובד טרנטינו כשלחץ המבקרים, המפיקים ודעת הקהל אינה מונחת תחת גרונו, שהוא משוחרר ויצירתי מאי פעם, ובעיקר עובד כדי להנות. כך למשל הוא "ג'קי בראון" אולי סרטו הכושל ביותר אך אחד המעניינים שבהם. מה שמשותף בין "ג'קי" ל"חסין מוות" הוא בעיקר מה שאין בהם= אין את ההברקות הנרטיביות המפורסמות של טרנטינו, אין סצנות אקשן ואימה מחסירות פעימה, אין ליהוקים מפתיעים ומבריקים (נכון שרוברט דה נירו ומייקל קיטון מככבים ב"גקי בראון" ונותנים הופעה מרשימה אך קשה להשוות את ההופעה שלהם לזאת של הארווי קייטל ב"כלבי אשמורת" או ג'ון טרבולטה ב"ספרות זולה" למשל) . מה שיש זה סרטים עם תוכן ומסרים שלא תמצאו במרבית סרטיו האחרים. גם "בראון" וגם "חסין" מדברים למעשה על הפחד מזקנה. שניהם מספרים את סיפוריהם של כוכבים מזדקנים (ופה אולי הליהוק המפתיע- פם גריר- כוכבת סרטי הבלאקספוייטשן של שנות ה70, וקורט ראסל, כוכב סרטי האקשן המזדקן משנות ה80) המתקשים להתמודד עם הקדמה וחילופי המשמרות. ברוב סרטיו של טרנטינו יש סיפור כפול- סיפור הסרט והמשמעות הנוצרת ממרכיביו- הברקות ההומאז' שיש ב"ממזרים חסרי כבוד" זורקות אותנו לסיפור שונה מסיפור הנקמה היהודית אל מותו של הקולנוע הצלוליודי. הסיפור שמאחורי העלילה נשזר כחוט השני, כמעט מבלי לשים לב, אך הנוכחות שלו חזקה ומורגשת. ג'קי בראון הוא הומאז' אחד גדול לסרטי הבלאקספוייטשן, אותם סרטי פעולה סוג ב כמו "שאפט" משנות ה70 בהם הופיעו בעיקר כוכבים אפרו אמריקאים. הופעתם של סרטים אלו בישרו גל חדש בזמנו הפונה לקהל שחור בעיקר. אולי בגלל זה הסרט נכשל בקופות, אך הנוכחות של הז'אנר התמוהה אך המקסים הזה באה לידי ביטוי במלוא הדרה בסרט - בצילום, בפסקול הנהדר, וכאמור בליהוק המרגש. אחד הקטעים המרגשים מפגיש בין ג'קי למשחרר בערבות (גם הוא כוכב עבר בולט שהופיע בסרט פורץ הדרך משנות ה60 MEDIUM COOL), המשחרר בערבות אומר לג'קי "את בטח נראית אותו הדבר כמו בשנות ה70, חוץ מאולי תספורת האפרו" וג'קי עונה לו באנחת עצב מרגשת במיוחד "התחת שלי כבר לא אותו דבר" סצנה זאת ממצה בעיני את המסר של הסרט- להזדקן זה לא כיף, אבל גם לא כל כך נורא

שבוע הבא: 1998- ביג לובובסקי

1996- טריינספוטינג

טריינספוטינג היה סרט שניגשתי אליהם בלי שום הכנה מוקדמת. אחרי הכל, סרט בריטי (סקוטי אם להיות מדויקים)

בלי כוכבים גדולים וללא במאי מוכר.

נדמה שטריינספוטינג הוא אחד מהסרטים הללו שהצליחו ליצור אופנה ושיח מסביבו, הגדולים במידה רבה מהסרט עצמו. בתולדות הקולנוע היו כמה סרטים כאלו שהבולט בינהם הוא "בלו אפ" של אנטוניוני משנות ה60, סרט שהגדיר תקופה ובו בזמן יצר אותה כאשר שרטט בחכמה את עולם הזוהר של צלמי האופנה, דוגמניות ואנשי בוהמה באנגליה ההיפית של שנות ה60. אך בעוד אנטוניוני שרטט עולם נוצץ אליו מביטים רובינו מלמטה, בוייל הצליח להפוך דווקא את הסחי והגועל למגניבים כאשר הוא משרטט את עולמם העלוב (אך המגניב למדי ) של נרקומנים חסרי חיים בסקוטלנד. וכך למתבגרי שנות ה90, חייהם של מכורים להרואין הנרדפים ברחובות ויורדים לתחתית החבית על מנת להשיג עוד מנת סם נראו הדבר המגניב ביותר שיש, משהו שיש לשאוף אליו, חיים מלאי אנרגיה וחיות.

מה שאירוני בכל הסיפור הוא שבוייל דווקא יוצא נגד כל תרבות הסמים. גיבור הסרט (מישהו זוכר את שמו?) מנהל מסע בו הוא מגיע עד ללונדון במטרה להתחמק מהגורל האכזר המחכה לו לאחר מות חברו מקרציה במוח ומות התינוקת של חברתו הטובה. אך חבריו לא מניחים לו ורודפים אותו עד לשם. בסופו של דבר, הגיבור מצליח להתחמק מגורל דומה ע"י בגידה בחבריו וגניבת כסף אותו הרוויחו בעסקת סמים מפוקפקת.

לא יעזור בכמה תיאורים גרפים השתמש בויל ביצירת הסלוגן שלו "סמים זה רע" הקהל השתכנע דווקא להפך, ודמותה של התינוקת המתה המטיילת על תקרתו של הגיבור המצוי בקריז לא הורידה ולו במעט מהמגניבות של דור האקסטזי. נראה שזו שיאו של עשור ה90, העשור שהגדיר מחדש את השאיפות והתקוות של הדור החדש, הדור שכונה בזמנו "דור הX", דור חסר שאיפות, חסר תכניות לתווך ארוך, חסר אידיאולוגיה.נראה שהסם של הדור הזה (שמתאים גם לסרט באופן מפתיע) הוא דווקא האקסטזי, סם המסיבות, ש"מדליק" אותך לאורך כל הלילה ומשאיר אותך בבוקר בתחושת תשישות ורייקנות. לא בכדי המסר של הסרט לא עבר. הסרט במידה רבה מסמל את תחילתו של גל הסרטים הפוסט מודרניסטים, בהם רע הוא טוב, כיעור מתקבל בברכה וזיעזוע הצופים היא דרך לגיטימית להצהרה אומנותית.

והייתה גם את התרבות סביבו. הפסקול המשובח שהוליד כוכבים חדשים (UNDERWORLD עם הלהיט ההיסטרי שלהם BORN SLEEPYׁׂ) והחזיר עתרה לזמרים וותיקים (LOST FOR LOVE של איגי פופ, PERFECT DAY של לו ריד)

היו גם הרבה חולצות ופוסטרים עם משפטי מפתח מהסרט, סטיקרים ומה לא. והיה גם סרט. סרט לא רע בכלל שהיה חדשני לזמנו. הקאטים המהירים, המשחק האינטנסיבי, משחקי העריכה, כאמור הפסקול. קול של דור חדש נולד.

בפעם הבאה 1997- ג'קי בראון

בונוס- אנדרוורד, עדיין אחד מקטעי האמביינט הטובים בכל הזמנים http://www.youtube.com/watch?v=TlLWFa1b1Bc

ועוד אחד כדי להזכיר לכם שסמים זה עדיין רע ונורא

http://www.youtube.com/watch?v=QYEC4TZsy-Y

שנת 1994- "מוכרים בלבד" ו"קראמב"

בשבילי ובשביל רבים אחרים שנת 1993 תזכר כשנה שבה התחילו באמת שנות ה90 וזאת בעיקר בגלל שהמהות האמיתית של העשור הנהדר הזה הייתה מבחינה תרבותית לפחות, הטשטוש הנפלא בין שוליים למרכז, הפיכתם של גיבורי שוליים לגיבורי תרבות אמיתיים שסוחפים אחריהם מליוני מעריצים וקול חדש אמיתי ושונה בתרבות האמריקאית ובכלל. לא שזה היה דבר חדש, אבל הצלחתם של סדרות כמו "סיינפלד" ו"חברים" ששינו את ההגמוניה על מוסד הסיטקום המיושן הנע עד אז על גבול המוסריות/מוסרניות והציג אמריקה שמרנית בטירוף, הצלחתם של להקות הגראנג' ובראשם "נירוונה" שהדיחה באקט סימלי ביותר את מייקל ג'קסון מראש טבלת המכירות, והצלחת סרטים כמו "מוכרים בלבד", סרט שוליים מחתרתי שהצליח בניגוד לכל הסיכויים כאשר הוא משאיר מאחור שוברי קופות פוטנציאלים כ"עולם המים" של קווין קוסטנר הם בשבילי לא פחות ממהפכה חברתית. אפשר לתהות על השינוי שחל בשנה זאת, שנה שבה ישראל חתמה על הסכם שלום עם הפלשתינאים, שנה שבה ביל קלינטון, הנשיא המגניב הראשון מאז קנדי (והאחרון עד אובמה) נכנס לבית הלבן ושינה אותו לחלוטין, שנה בה אומנם היו מלחמות עקובות מדם בבוסניה ובאפריקה, אך העולם נראה סובלני ופתוח מאי פעם. אולי זאת נימה אישית בלבד, שנה של התבגרות עבורי, שנות הטיפשעשרה ואולי זאת הנטייה שלי להביט בערגה על השנה המשמעותית הזאת ששינתה מן הסתם גם אותי, אך בכל זאת. לא פלא שגם הסרטים המובילים בקופות ובאוסקרים כוללים דמויות חריגות כ"פורסט גאמפ"ועלילות חריגות כ"ספרות זולה".
ב1994 הלוזר הוא המלך. מ"LOSER" המנון ההמונים של בק, דרך ג'ורג' קוסטנזה המובטל החי עם הוריו בגיל 30+ ועד לקווין סמית', מובטל החי בבית הוריו, שנשר מכל המסגרות (בהם בית ספר לקולנוע בוונקובר) שמנמן ולא מושך במיוחד, שהיה לקול לכל אותם לוזרים כמוהו, שלא לומר מודל לחיקוי לאחר שהפיק בכוחות עצמו סרט עצמאי קטן בתקציב זעום של 30000 דולר וגרף מיליונים רבים. אין שום דבר מבריק בסרטו של סמית' הכולל בעיקר דיאלוגים בלתי סופיים על זוטות- סגנון המאפיין קולנוענים רבים מהנייטיז ממיק לי להאל הארטלי. גיבורי הסרט נעים בין חנות המכולת לספריית וידאו ועוד בשכונה קטנה המזכירה כל פרבר אמריקאי בניו ג'רזי (נגיד) ומייצגת את "אמריקה האמיתית" ולא את זאת המזוייפת מניו יורק ולוס אנג'לס. רצף האירועים ההזויים והמשעשעים העוברים על הגיבורים כולל התעמתות עם סוחר מסטיקים נגד עישון, סקס עם גופה ומפגש עם צמד משעשע שהופיע מאז כמעט בכל סרטיו של סמית'- ג'י ובוב השקט (הלא הוא סמית' עצמו)
ואם כבר מדברים על לוזרים אי אפשר שלא להזכיר את "קראמב" סרטו הדוקומנטרי ההזוי והמקסים להפליא של טרי זוויגוף המשרטט את דיוקנו של אחד מאמני הקומיקס החתרניים והמשפיעים ביותר בכל הזמנים- רוברט קראמב. הסרט מציג הצצה נדירה לחייו של קראמב האקסצנטרי ואחיו המופרעים ללא צנזורה ומאפשר לצופים להבין כיצד נוצרו אותם גיבורי תרבות שוליים בשנות ה70, אותם גיבורים שהיוו השראה בין השאר גם לסמית' וחבריו.
למרבית האירוניה, "מוכרים בלבד" ו"קראמב" הביאו ליוצריהם הצלחה שרק הרחיקה אותם מהשוליים והפכה אותם לבמאים רגילים ומשעממים. סמית' אפילו חזר לביים את "מוכרים בלבד2" שלא עלה על הציפיות ושורה ארוכה של סרטים שניסו בחוסר הצלחה לשחזר את רוח הנעורים משנות ה90. זוויגוף ביים סרט מצליח אחד המבוסס על קומיקס (העולם שבפנים) ומאוחר יותר המשיך לביים סרטים הוליוודים משעממים כBAD SANTA .
בשבוע הבא- 1996- טריינספורטינג

1995 ספיישל טרי גיליאם "12 קופים"

לכבוד יום הולדתו ה70 אני חייב להצדיע לאחד היוצרים האהובים, מלאי הדמיון אך גם השנויים ביותר במחלוקת בהוליווד ב40 שנה האחרונות-טרי גיליאם. אני חייב לציין כי מבין סרטיו (למעט אולי סרטי מונטי פייטון שבוימו לא רק על ידיו) 12 קופים הוא החביב ביותר עלי. סרט המשלב את מרבית האלמנטים שהיו בסרטיו האחרים, אך עושה זאת במינון נכון ומאופק ולא בהתפרצות חסרת רסן המקובלת ברוב סרטיו האחרים. מה לא יש כאן- מחווה לקולנוע ולמוזיקה הישנה, מד"ב משובח, משחק של כוכבים הוליוודים בתפקידים מפתיעים החורגים לחלוטין מהטייפקאסט שלהם (וויליס כגיבור חלש,אלים ומזיל ריר, פיט כמשוגע), ומבט קודר מאוד על העתיד הממשמש ובא.
מקור ההשראה המרכזי לסרט הוא יצירתו של כריס מארקר מ1962 בשם "המזח", ספק סרט, ספק מיצג של תמונות וקריינות המספר את אותו סיפור בערך בשינוי קל. היצירה הזאת הפכה מזמן לאבן דרך בקולנוע עד למעמד של פולחן אצל מרצים לקולנוע התוהים על קנקנו ועל המשמעות הקולנועית שלו (האם סרט ללא תנועה הוא גם סרט? וכ"ה)
אולי אני בדעת מיעוט בעניין הזה, אבל לדעתי גיליאם לוקח את הרעיון הזה קדימה ויוצר סרט שהוא מפחיד, מרתק ומעורר מחשבה כאחד. בעתיד של טרי גיליאם האדם חי תחת האדמה ומתכנן את חזרתו לפני האדמה. ברוס וויליס מגלם אסיר שילדותו היתה מעל האדמה וחלום ישן נושן רודף אותו. הזדמנות חד פעמית לשחרור מחזירה אותו לשנת 1995 שם הוא נחשב כמובן למשוגע ומאושפז בבית חולים לחולי נפש. מאוחר יותר הוא מצליח לחזור לעתיד, לשוב לעבר ולצאת למסע מטורף אחר רמזים על כוונות זדוניות להביא להתפרצות וירוס קטלני שיביא לקץ האנושות (כמעט)
מטופש ככל שישמע, הסרט מצליח להעלות שאלות רבות על נפש האדם, על חזרה בזמן (הפרדוקס הידוע), על שגעון וגורל.
כל הסרט מקוננת המחשבה כאילו וויליס באמת משוגע המצליח לשכנע את הפסיכיאטרית שלו (ואת הצופים) שהוא השפוי וכל הסובבים אותו טועים. גם הסוף הבלתי פתור משאיר את הצופים מעט אובדי עיצות.

מספרים על כך שגיליאם הפרפקציוניסט והמגלומן שיגע את הצוות לאורך כל הצילומים. ברוס וויליס סירב לעבוד עם גיליאם אי פעם בעתיד לאחר שגיליאם נתן לו רשימה ובה מניירות מסרטי "ברוס וויליס" ודרש ממנו לא לחזור עליהם במשחקו בסרט זה.

את בראד פיט הכריח גיליאם לשים עדשות חומות דווקא כדי לחזק את מראה המטורף (לא ברור מה הקשר).

כך או כך, מדובר באחד הסרטים הפיוטים והמרתקים שיצאו מתוך לב ליבה של הוליווד ב20 השנים האחרונות.

1993- "עירום" (מייק לי)

בית הקולנוע "סמדר" במושבה הגרמנית בירושלים היה שותף לכמה מרגעי הקולנוע הגדולים בחיי. הקולנוע שהוקם אי שם בשנות ה60, זכה לעדנה מחודשת באמצע שנות ה90 עם התרסקות בתי הקולנוע השכונתיים בעולם ובירושלים בפרט, והרצון להחזיר עטרה ליושנה+בית קפה אופנתי ומגניב. הקמתו המחודשת של "סמדר" לצד מוסדות ותיקים וחדשים מיקם את רחוב עמק רפאים כ"וויליג" הירושלמי- מקום תוסס, שיקי וצעיר, מפלט מחשכת מאה שערים וגאולה החרדיות, מרכז העיר הסואן, ותלפיות המכוערת הסמוכה אליו. בשבילי סמדר היה יותר מבית קולנוע, הוא היה פתח של שפיות בעיר, מזכרת לחיים אחרים, לתקופה אחרת ומין תמצית של ירושלמיות שאיננה עוד. אחד מרגעי הקולנוע החקוקים בזכרוני הם הצפיה ב1994 בהקרנת חצות של "עירום" סרט קטן שלא זכה ליחסי ציבור על אף העניין והביקורות המצויינות. בתוך שוברי הקופות הענקיים והסרטים האירופאים ה"נחשבים" עירום היה עוף מוזר. קריאה לעזרה, יללה אקזיסטיאליסטית מחרישת אזניים. קול של תסכול ותפילה כאחד בסרט פיוטי להפליא שמצליח לתת אגרוף חזק בבטן ובו בזמן לרגש.

אין טעם להתעמק על סיפור העלילה הדל למדי המגולל את סיפורם של חבורה של צעירים דחויים חברתית וחדורי שנאה עצמית המחפשים את דרכם במטרופולין הלונדוני של שנות ה90. מרבית הסרט נע בין דיאלוגים ארוכים שחלקם הגדול חסר חשיבות עלילתית לפעולות תמוהות למדי. קשה לי להצביע על השגים קולנועים אחרים בסרט ומשום מה נראה כאילו זה מקרה נדיר שבו השלם לא רק גדול מחלקיו, חלקיו כמעט אינם קיימים כרכיבים בודדים.

מייק לי, אחד ממשוררי הקולנוע הגדולים של שנות ה90 המשיך לייצר סרטים נפלאים לאורך העשור המהורהר והקודר הזה, בניהם את "סודות ושקרים" סרט שהגדיר מחדש את היחס הבין גזעי בבריטניה, אך אף סרט לעניות דעתי לא התקרב להישג שלו ב"עירום". ספק עם צוות השחקנים וביניהם דיוויד טווליס הסקוטי בעל הזקן המוזר וקטרין קרטלידג (שזכתה להצלחה יחסית בקולנוע האומנותי של שנות ה90, ובין השאר שחקה בסרטו של לארנס פון טרייר "לשבור את הגלים) ידעו

ומה שמיוחד בסרט הזה בעיני הוא שהוא הצליח ללכוד את התחושה האישית שלי ושל רבים ברגע נתון, רגע חד פעמי, רגע שלא יחזור שוב, מין ביטוי רגעי אבל מדויק להפליא וחד כל כך של התחושות, המחשבות והרגשות שגאו בי באותה תקופה.

את עירום ראיתי לבד ושבור לב, אני זוכר את הלילה הירושלמי הקר, את הגשם שירד, את האווירה הקודרת שאפפה אותי. ואיך שחשבתי לעצמי שאין דרך אחרת לראות את הסרט הזה, מלבד להיות לבד ושבור לב בלילה ירושלמי קריר, כשהמעיל הארוך השחור שלי עוטף אותי מפני הערפל הכבד, כשאדי אוויר חמים יוצאים מפי ומתאדים אל הלילה חסר הרחמים הזה, בדיוק כמו בסרטו של לי.

בונוס : דיאלוג האבולוציה המבריק

http://www.youtube.com/watch?v=70-y0AwwCOk

בשבוע הבא 1994-"מוכרים בלבד" ו"קראמב"

1992- אינסטיקט בסיסי

הרבה סרטים טובים יצאו ב1992. זוכה האוסקר "שתיקת הכבשים" שעשה היסטוריה בהיותו סרט האימה הראשון שזוכה בכל הפרסים המרכזיים באוסקר, מלקולם אקס של ספייק לי שרטטט דמות היסטורית שנוייה במחלוקת, משחק הדמעות של ניל ג'ורדן עורר סנסציה רצינית בשאלה- מה יש לה מתחת למכנסים?

מבין כל הסרטים הללו בחרתי כנראה את הגרוע מכולם (מבחינה קולנועית) סרט שעלילתו זניחה, המשחק בו בינוני ומטה, הבימוי רחוק מלהרשים. סרט שבימינו יכל להכנס ישירות לרשימת "הסרטים שלא הגיעו לקולנוע ויצאו ישירות בDVD", מותחן סקס נמוך למדי שאלמלא השתתפותו של כוכב הוליוודי בסדר גודל של מייקל דאגלס ספק אם היה זוכה לתהודה גדולה כל כך.

אה, והיתה גם את הסצנה ההיא, איך אפשר לשכוח. למעשה אפשר להגיד כי זהו סצנה שיש לה סרט.

ובכל זאת למרות כל הליכלוכים פה, מדובר לדעתי ברגע מכונן בהיסטוריה הקולנועית שלי. יתכן ו"אינסטינקט בסיסי" מילא את אותו פונקציה שמילא "הטנגו האחרון בפאריס" בשנות ה70- סרט משוחרר ומשחרר שהצפיה בו היוותה איזה שהוא נקודת מפננה בהתבגרות התרבותית של הנוער באותו תקופה. בעידן שלפני האינטרנט כולם התחרו מי יזכה לראות את הסרט קודם, כולם דיברו על הסצנה המפורסמת (חדר החקירות ב"אינסטיקט" החמאה ב"טנגו") כולם חשבו ליישם אותה ותהו על קנקנה, הצפיה בסרט הכניסה את המתבגרים לאיזה שהוא מועדון סגור של מביני עניין ומי שלא זכה לצפות בסרט כאילו נותר בחוץ

כיום כל העניין נראה מגוכח למדי.

והסרט עצמו- כאמור בינוני. פול וורהובן, במאי סרטי פעולה לא רע בכלל (בין השאר עשה את "זכרון גורלי" המופתי עם ארנולד שוורצנגר) נדלק על תסריט ישן משנות ה80 של הרב-תסריטאי ג'ו אסטרהאוז שכתב לפני כן את להיט האייטיז "פלאשדאנס". לתפקיד הראשי לוהקה שחקנית אנונימית למדי שהופיעה בתפקיד משנה ב"זכרון גורלי" - שרון סטון.

לצידה, בדומה ל"אישה יפה" לוהק כוכב עבר מפואר - מייקל דאגלס שקיווה לשחזר את ימי תהילתו הגדולים בשנות ה80 ואף הצליח בכך חלקית. הסרט המספר על יחסיהם של חוקר משטרה וחשודה ברצח גברים זכה להצלחה מפתיעה בקופות ולהצלחה ביקורתית מפתיעה לא פחות, כולל פתיחה חגיגית בפסטיבל קאן היוקרתי. הצלחתו המפתיעה הזניקה את הקרירה של כל המעורבים בו. ג'ו אסטרהאוז זכה למקדמה שמנה של מליון דולר לכתיבת סרטו הבא "ג'ייד", סטון הפכה למגה כוכבת וורהובן הפך לשם הבא ביוצרי הוליווד הצעירים. למרבית צערם אף אחד מהשלישיה לא זכה להצלחה לה ייכל כאשר סרטיהם הבאים של החבורה זכו לכשלון מוחלט. מפגשם הבא של אסטרהאוז וורהובן "נערות שעשועים" נחשב לאחד הסרטים הגרועים בכל הזמנים, אל אף שזכה לתהילה בגרסת הוידאו שלו.

לפני כשנתיים יצא חלקו השני של הסרט ללא אסטרהואז וורהובן ודאגלס ועם שרון סטון המזדקנת. כשלונו בקופות הוכיח כי המשכונים לסרטי מותחן ארוטי 15 שנה מאוחר יותר הם רעיון לא משהו.

בפעם הבאה: 1993 "עירום" (מייק לי)

1991- שליחות קטלנית 2

יש סרטים שאתה מצפה להם, מחכה להם, משתוקק לראותם. כזה היה שליחות קטלנית 2 בשבילי. 1992 היתה שנה של ציפיות וחלומות גדולים. המשטר בארה"ב התחלף לדמוקרטי, גם בארץ מפלגת העבודה ורבין בראשה תפסו את השלטון ומלאו את החלל בים של ציפיות. הכבלים הופיעו בארץ, גם ערוץ 2 הנסיוני ושנים של שלטון ערוץ 1 הסתיימו בין לילה. ובתוך כל זה, הסרט היקר ביותר, המושקע ביותר, המלהיב ביותר.

בגיל 15 עניינו אותי 2 דברים- האלבום השחור של מטאליקה שעתיד היה לצאת באותה שנה, ו"שליחות". אני זוכר את הקליפ של גאנס אנד רוזס, YOU COULD BE MINE עם שוורצנגר שהולך במזדרון, אוחז ביד אחת רובה ענק, ביד שנייה משליח מידיו וורדים על הרצפה.

ואז הוא הגיע לקולנוע, ולא אכזב. שוורצנגר, הרובוט המשנה צורה, אסטה לה ויסטה בייבי. קלאסיקה במיטבה. לא רק האפקטים אלא המכלול כולו- העלילה האפלה והמפתיעה, המשחק המשובח בעיקר של הילד אדוארד פורלינג ולינדה המילטון, ויום הדין, הסיוט הגדול של כולנו שבא לידי מימוש מדויק ומדהים על מסך הכסף.

אם "שליחות קטלנית" המקורי משנת 87 פרץ דרך בשבירת הז'אנרים- אימה/מתח/דרמה הרי שהחלק השני הלך צעד אחד קדימה ונתן לנו דרמת מד"ב מלאת אקשן שמשלבת חזון קולנועי מרשים לצד דמויות מרתקות ועלילה חזקה. ג'יימס קאמרון קיבע את מעמדו הבלתי מעורער מאז בהוליווד, מעמד שעמד למבחן פעמים כאשר שבר את שיאו שלו בהפקת הסרטים היקרים והמכניסים ביותר בעולם ("טיטאניק" ו"אוואטר") והפך ליותר מסתם במאי מצליח- לגורו של ממש, מעמד שמעטים הגיעו אליו.

שוורצנגר גם כן עלה מדרגה בעקבות הסרט והפך למגה כוכב הוליוודי המסוגל לסחוב על גבו השרירי כל תפקיד כמעט, מקומדיה מטופשת ("תאומים", "שוטר בגן ילדים") עד למושלות קליפורניה, וזאת למרות יכולת משחק מפוקפקת למדי.

באשר להמילטון ופורלינג- כוכבם דעך למדי, אך בינינו הכוכבים האמיתים של סרט זה הם האפקטים המיוחדים. הטכניקות שהמציאו קאמרון וחבריו (הLIQUID MOVE בראשם- היכולת להעביר טרנספורמציה של דמות לדמות או חפץ אחר) המשיכו לשמש סרטי פעולה ומד"ב שונים עד היום. מפתיע לראות כי גם היום הסרט עומד במבחן הזמן, וזאת בניגוד למרבית סרטי האקשן והמד"ב הישנים שהרבו להפציץ באפקטים הנראים מיושנים משהו היום.

הרבה ניתוחים ומאמרים נכתבו על הסדרה, אחד מהם גורס כי שלושת סרטי הטרילוגיה (בלי החלק הרביעי האחרון בו לא שותף שוורצנגר) מייצגים במידה רבה את הלך הרוח האמריקאי בנוגע למדיניות הגרעין. בראשון שנוצר בשלהי שנות ה80 ובשיאו של גל פראנויה לגבי מלחמה גרעינית מתואר עתיד שחור של שואה גרעינית ואיבוד שליטה על כדוה"א לטובת המכונות. בשני, הסוף אופטימי ובו מתואר סיום אופטימי - סמל לסיום החשש ממלחמה גרעינית ולתקווה בעקבות עליית קלינטון לשלטון, השלישי שנוצר באמצע שנות ה2000 מתאר חזרה לפראנויה ולפסימיות, וזאת על רקע שלטון בוש והמלחמות בעיראק ואפגניסטן. זוהי פרשנות פשטנית למדי אך לא מופרכת לגמרי. בכל סרטיו קאמרון דאג להכניס פן פוליטי וחברתי ומסרים המתאימים לחזותו הליברלית.

שבוע הבא 1992- אינסטינקט בסיסי

1990- אשה יפה

צחוק הגורל- התסריט המקורי של "אשה יפה" היה דרמה קודרת ואפלה הדומה יותר ל"אור" הישראלי (מי שלא ראה ורוצה לראות שיתכונן לאחד מהסרטים המתישים קולנועית שלי יצא לפחות לראות) התסריט המקורי סיפר על וויויאן, זונת רחוב מלוס אנג'לס המכורה להרואין שחלומה הגדול הוא לנסוע לדיסנילנד עם חברתה הטובה. פגישה מקרית עם איש עסקים עשיר משנה את גורלה אך בסוף הסרט היא מושלכת ממכוניתו בדרך לכביש הראשי.

מהתסריט המקורי נשארו רק הזונה ואיש העסקים. אולפני דיסני (שזהו ככל הידוע לי, סרטם הראשון והאחרון שהפיקו בנושא הזנות) הפך מדרמה קשה לקומדיה רומנטית קלילה עם סוף מתקתק כיאה לאולפנים שהביאו לנו אין ספור אגדות וורודות במשך השנים. התסריט עבר גלגולים שונים שבסופם צולמו מספר סופים שונים שעמדו במבחן ע"י הקרנת מבחן. הסוף שנבחר, איך לא, הוא אופטימי עד גבול הפנטזיה. איש העסקים העשיר לא מוותר על וויויאן ושניהם מתנשקים בסצנה בלתי נשכחת על מדרגות החירום.

בקולנוע של דיסני אין סוף רע, אין גם את היום שאחרי. אף אחד לא שואל מה יעלה בגורלם של אותו זוג מוזר, האם יספרו לילדם כיצד נפגשו, והאם, באחד מהלילות המשמימים, יבקש אדוארד (גיר) מוויויאן לעשות לו את זה "כמו אז". בדיוק כפי שאף אחד לא שואל מה עלה בגורלם של היפיפיה הנרדמת והנסיך שהעיר אותה משנתה. אולי הם היום ביעוץ זוגי?

אך זה רצון העם. או אולי מה שהמפיקים חשבו שהוא רצון העם וכנראה צדקו לפי הנתונים בקופות. אין בסרט אף אזכור שלילי על מוסד הזנות, על סחר בנשים, על הסמים והאלכוהול, על ניצול ואלימות. ואולי טוב שכך. כי כמו "רשימת שינדלר" שנעשה שנתיים לאחר מכן והראה סיפור על השואה מבלי להראות את מחנות ההשמדה התקשורת בסרט זה היא על גבול האליגוריה, המשל וכמובן האגדה.

מה זה אומר על התקופה שבא נעשה "אישה יפה" ? לשיטתי- לא יותר מדי. שנות ה80 הסנכרניות המשיכו לתת את אותתיהן לאחד הסרטים שפתחו את שנות ה90 הדקדנטיות והמהורהרות תרבותית.

כי "אשה יפה" הוא סרט אלמותי, כמו כל אגדה יפה. כמו כל סרט של דיסני.

שבוע הבא- 1991 שליחות קטלנית 2 - יום הדין

1989- עשה את הדבר הנכון

"הרגשתי שאני חייב לעשות את הסרט הזה, לא משנה מה, אני מוכן גם להתאבד בשביל שהסרט יצא"(ספייק לי 1985)

במילים הללו תיאר הקולנוען הצעיר ספייק לי את עבודתו על סרטו הראשון "יש לה את זה", קומדיה קלילה וסקסית שפנתה לקהל יעד שלא מוצא עד כה- הקהל האפרו אמריקאי, שהפכה להצלחה מסחררת וסללה את דרכו של לי ללב התעשיה האמריקאית. אך אם "יש לה את זה" נגע בחומרים קלילים ולא מחייבים, הרי שסרטו הרביעי "עשה את הדבר הנכון" הוא אופרה לגמרי אחרת. שנתיים לפני מהומות השחורים בלוס אנג'לס (רודני קינג למי שלא זוכר,בחור שחור שהוכה באכזריות ע"י שוטרים לבנים ונשלח למאסר, עורר גל של אלימות קשה בין שחורים ללבנים), לי סוג של חוזה את המתח העדתי המאיים להתפרץ כל רגע בעיר שלכאורה היא סמל האמריקאיות הליברלית והרב תרבותית- ניו יורק. הסרט מספר על פיצריה ברובע ברוקלין, ביום חם במיוחד בו כל הדעות הקדומות, הגזענות והמתח הבין עדתי מציפים את הרחוב עד להתפרצות אלימה בלתי נמנעת. התפנית הזאת מפתיעה למדי מאחר שעד שהיא מופיעה הסרט נע על מי מנוחות ומזכיר במה את סרטיו הקודמים של לי - סקסים, עליזים ומתובלים בעדתיות. הסרט עורר לא מעט ביקורת מצד גורמים שמרנים בעיקר שביקרו את החלטו של לי לתת לגיבור "לעשות את הדבר הנכון" כאשר הוא מנפץ את שמשת הפיצריה (עליה מנצח השחקן הנהדר והבלתי מוערך בעליל דני אילו) ומתחיל את המהומה. עיתון "אינטרטיימנט וויקלי" בחר בסרט כאחד מהסרטים השנויים במחלוקת ביותר לצד סרטים כגון "קליגולה" ו"התפוז המכאני" שהציגו מין ואלימות קשים בהרבה מב"עשה את הדבר הנכון" מה שמצביע על כך שמתחים בין גזעים הוא נושא רגיש במיוחד. אולי הסרט הוא אחד מהקולות הראשונים בקולנוע שהביעו מיאוס בשלטון הרפוליקני הלבן והשמרני של שנות ה80, שלטון שהיה פופולרי בתקופת רייגן וצנח בעקבות כשלונותיו של ג'ורג' בוש הראשון. בכל אופן מדובר במסמך תקופתי מרתק ולא רק- סצנת הLOVEַ&HATE תחקק בראשי עוד שנים ארוכות

בשנה הבאה 1990-"אשה יפה" (תאמינו לי שרציתי את "זכרון גורלי" אבל אני נכנע לבקשת הגולשים והגולשות...)

1988- ביטל ג'וס ו"ביג"

שנת 1988 הייתה שנת בחירות בארה"ב, רונלד רייגן הנשיא המבוגר והאהוב פינה את מקומו להתמודדות בין 2 אישים בעלי השקפת עולם מנוגדת- מחד ממשיך דרכו וסגן הנשיא ג'ורג' בוש (האב כמובן) ומנגד הסנטור מייקל דוקאקיס. הציבור האמריקאי לא באמת רצה שינוי ומערכת הבחירות היתה מנומנמת למדי כששני המתחרים הכמעט אנונימים לא ממש מצליחים לסחוף את הקהל. עם זאת החזית הקולנועית היתה מרתקת לא פחות ואולי יותר כאשר אמריקה שמרנית לעומת אמריקה חתרנית מופיעות זה אחרי זה באותו אולם, חוצות את הקהל לשתי מחנות מקבילים.

זה התחיל ב1986 עם "קטיפה כחולה" של דיוויד לינץ', הסרט שבעט בבטן של מוסד הפרברים האמריקאי והראה אותו במלוא מערומיו, המשיך ב87 עם וול סטריט של סטון שנסקר בפעם הקודמת והגיע לשיא ב88, כאשר הקולנוע נחצה לשניים- אלו שמהללים את ה"חלום האמריקאי" ואלו שבזים לו. "ביג" הוא תוצר מובהק של המחנה הראשון- פנטזיה של דיסני על נער צעיר המבקש להיות גדול. משאלתו מתגשמת במפתיע והוא מוצא עצמו בגוף של בן 30, ללא עבודה וללא חברים (למעט חבר ילדות אחד בלתי מועיל) . במהלך הסרט הוא מצליח להשתחל לצמרת חברת צעצועים, לזכות בנערה ולקנות לופט ענק בניו יורק, וכל זאת רק בזכות הילדותיות שלו שהופכת אותו לשונה ומיוחד. המסר דומה למסר שהופיע שנים מאוחר יותר בסרט נוסף בכיכובו של טום הנקס - פורסט גאמפט- באמריקה, כל אחד יכול להצליח אם יהיה נחוש, אמיתי ולא יוותר. מספר סרטים כאלו משנות ה80 המחישו זאת היטב ("נערה עובדת", "סוד ההצלחה שלי") כאשר הם מהללים ומפארים את השיטה הקפיטליסטית ה"צודקת" שהביאה את ארה"ב לאן שהיא- מעצמה בלתי מעורערת שמביאה תקווה לעולם. כי באמריקה, כמו באמריקה, כולם שווים. כולם יכולים להצליח. כולם יכולים להגשים את החלום.

לעומת ביג ודומיו היו סרטים אחרים שניסו לחתור תחת המסרים הללו ולהציג את הזיוף שבהם. טים בארטון, אנימטור צעיר שהחל את דרכו בדיסני, הוא אחד מהקולנוענים היחידים שצמחו בהוליווד של שנות ה80 שהצליחו לפעול במרכז התעשייה המיינסטרימית וגם להשמיע את קולם היחודי והשונה, שלא תמיד על

ה בקנה אחד עם קולו של הממסד. ברטון עשה זאת בתחכום ויצירתיות רבה, כשמסווה בידורי עבה מכסה על אותם מסרים חתרנים.

כך למשל ביטל ג'וס, אולי אחד הסרטים החתרנים ביותר באותה תקופה, ששווק כסרט לכל המשפחה ונחל הצלחה מסחררת.ביטל ג'וס המספר את סיפורם של זוג שהולך לעולמו, מפחיד משפחה המגיעה להתגורר בביתו, נעזר בשד מפוקפק בגילומו הגאוני של מייקל קיטון (לאן נעלם הגאון הקומי הזה?), ולבסוף מצליחים במשימתם, ומגרשים את בני המשפחה כולה למעט ביתם (וינונה ריידר) בעלת הלוק הגוטי האפל. הסרט למעשה יוצא נגד כל המוסכמות האמריקאיות המקובלות, מערכי המשפחה ועד לרצון ה"בריא" להצלחה כלכלית ואישית, רצון שיתערער וישבר לחלוטין בשנות ה90 , לפחות מבחינה תרבותית. קצר הדף מלהכיל אך תנו לי שעה אתכם ואשכנע אתכם, מדבור בחתרן בלתי נלאה.

כאמור 2 הקצוות הללו במפתיע הצליחו פחות או יותר במידה שווה, וכך היה גם בהמשך, כשהקריירה של הנקס מגיעה לשיאים שמעטים משחקני הוליווד הגיעו אליהם (2 אוסקרים רצופים על "פילדלפיה" ו"פורסט גאמפ", שורה של סרטים מצליחים בכיכובו ובהפקתו), וגם בארטון המשיך לעשות חייל כשהוא נאמן לדרכו האומנותית אך במקביל מספק את הסחורה לקברניטי האולפנים בשנות ה90 וה2000. לעומתם המהפכן האמיתי שאיננו מפחד להסתתר ולהסתיר את המחאה שלו -הלו הוא דיוויד לינץ', הלך ואיבד אחיזה בקולנוע המסחרי עד שכמעט הוגלה מהתעשייה.

בפעם הבאה- 1989 "עשה את הדבר הנכון" של ספייק לי

1987- וול סטריט

"תאוות בצע היא טובה, תאוות בצע עובדת,תאוות בצע תשחרר את כולנו".

המשפט המפורסם מהסרט "וול סטריט" נאמר לראשונה בניסוח שונה מעט ע"י הברוקר היהודי הנודע איוואן בואסקי. בואסקי, שכמו גיבור הסרט גורדון גקו (המגולם בלהט והתלהבות נדירה ע"י מייקל דאגלס) נשפט ונאסר על שימוש במידע פנימי, הוא רק אחד מהדמויות עליהם מבוסס גקו, אחד הנבלים המקסימים של שנות ה80. נבל שפניו הם פניה של עולם העסקים האמריקאי כולו בשנות ה80- חזירי, מרוכז בעצמו, לא יודע גבולות ותאב בצע.

ב1987 כשארה"ב והעולם כולו התסחררו כולם מהקפיטליזם המסנוור בניצוחם של רייגן ותאט'צר היה אחד שלא כל כך התלהב והעז לומר על שעל ליבו- הכסף משחית, משחית מאוד אפילו.

אוליבר סטון מעולם לא פחד להיות הילד הרע של הוליווד. כל כך חתרני הוא שבסרט "תיאורית הקשר" דמותו הפארנויידית של מל גיבסון מעלה את ההשערה כי הוא סטון הוא סוכן של הממסד "אחרת אין סיכוי שלא היו מורידים אותו". מניפוץ המיתוס על ויאטנם שזכה להדים ממושכים ב"פלאטון" 10 שנים בלבד לאחר סיום המלחמה, ומאוחר יותר ב"נולד ב4 ביולי" כשסטון מעז להכניס את נער הפלא טום קרוז לכיסא גלגלים, דרך JFK, סרט הקונספירציות הראשון שנכנס בדלת הקדמית של עולם הבידור האמריקאי, סטון מעולם לא פחד לשאול שאלות קשות ולפעמים גם לתת תשובות נוקבות. וכשמדובר בביבי של הממסד- עולם העסקים והמסחר, סטון מכה ללא רחמים. אף אחד לא יוצא נקי, לא הממסד המושחת, הסוחרים חסרי המצפון שימכרו את אביהם תמורת כסף ולא הציבור שקונה את הכל בשקיקה. על רקע זה אולי הדמות המעוררת אמפטיה ביותר היא דווקא של גקו הנבל, הוא אולי מושחת, מרושע ואנטיפט אבל הוא לפחות מכיר בפגמיו. נפילתו מעוררת רחמים.

אגב בסרט ההמשך שיצא לא מזמן חוזר סטון במפתיע לגקו שהוא מפוכך ובוגר יותר, אך עם אותו ניצוץ של רוע בעיניו.

ב2010 סטון הוא כבר לא נביא זעם. החיבור שלו עם מנהיגים שנויים במחלוקת כהוגו צ'אבז ואחמדינג'ד (סטון רצה לביים סרט דוקומנטרי עליו ונכשל) מעמידה אותו באור שלילי ובלתי לגיטימי. אך אם נחזור לשנות ה80 וננסה לבדוק מי היה מהראשונים לבשר על סיום החגיגה הגדולה, נמצא שם את סטון.

בשבוע הבא:1988 - שוב התלבטות "ביג", "ביטלג'וס" או אולי דווקא הסרט הזר "סינימה פרדיסיו". הצביעו והשפיעו!

1986 חלק ב- חנות קטנה ומטריפה

ידידי ש. העיר את תשומת ליבי לסרט נפלא נוסף מ1986 שלא אוכל להתעלם ממנו- המיוזיקל "חנות קטנה ומטריפה"

למעשה מדובר ב"רימייק", גרסה שנייה לסרטו של רוג'ר קורמן מ1960, אחד מסרטיו הראשונים של ג'ק ניקולסון כשחקן. בפגישה שהייתה לפני מספר חודשים בסינמטק ת"א קורמן התרברב על כך שהסרט נחשב בזמנו למהיר ביותר בכל הזמנים בכל הנוגע להפקה- לקח לו יומיים וחצי לצלם את הסרט שאורכו במקור 80 דק'. קורמן מסכים שהסרט המחודש טוב יותר, האפקטים והצילום כמובן ברמה אחרת, אך בעצב הוא ציין כי משהו מהקסם המקורי נמוג לו.

מאז סרטו של קורמן זכה הסרט לעיבוד בימתי באוף ברודווי בשנות ה80, ומשם דרכו היתה קצרה לגרסת מיוזיקל חדשה ונוצצת בניצוחו של פראנק אוז, אמן הבובות ומי שהיה יד ימינו של ג'ים הנסון ב"חבובות". "חנות קטנה ומטריפה" היה הפרוייקט הראשון שלו ללא הנסון. לקאסט הראשי לוהקו ריק מוראניס ואלן גרין, וכחיזוק הובא סטיב מרטין, כוכב ענק אז והיום לתפקיד רופא השיניים הסדיסט הנורא.

העלילה בקצרה: צמח מסתורי הנוחת במפתיע ליד חנות הפרחים של מושניק מגיע לידו של סימור, עובד קטן ועלוב המאוהב באודרי הבלונדינית העובדת איתו. במהרה מגלה סימור כי הצמח ניזון מדם אנושי ומאכיל אותו מדמו שלו.לכשגדל הצמח דרישותיו גדלות וסימור יוצא במסע של מרחץ דמים על מנת לתחזק את הצמח המביא לו כסף, פרסום, תהילה ואת ליבה של אודרי. בשיאו של הסרט הצמח שבינתיים מתחיל לפצוח בדיבור ושירה, מתגלה כיצור מכוכב אחר שמזימתו להשתלט על כוכבינו הקטן וש

וחר השלום. המזימה נכשלת כאשר סימור מצליח להשתלט על הצמח המפלצתי ולבסוף זוכה בנערה ופורש לפרברים.

מה שמעניין בסרט הוא שסיומו המקורי היה שונה לחלוטין. אוז צילם סיום קודר ומקאברי שבו הצמח מצליח להרוג את אודרי וסימור ומזימתו צולחת כאשר הוא משווק כמתנה לחגים בכל בית אמריקאי טיפוסי. בסצנת הסיום שעלתה לבדה 3 מליון דולר אך מעולם לא שודרה בהקרנות מסחריות אנו רואים כיצד שורה של צמחי "אודרי 2" משתלטת על ערים מרכזיות בארה"ב ומביאות לתחילתו של חורבן האנושות.

הסיום שונה לאחר תגובות קשות מצד הצופים בהקרנות המבחן. אוז נאלץ לצלם שוב וזאת למרות שהוא ומרבית הקאסט תמכו בסיום המקורי המבוסס על ההצגה. "הקהל לא אהב שהורגים לו את הגיבורים הראשיים.. בהצגה זה מתקבל כי אחר כך השחקנים עולים לבמה, בקולנוע הם לא יכולים לעשות זאת" טען אוז בראיון 10 שנים מאוחר יותר. מספר שנים מאוחר יותר יצא הסרט עם הסוף המקורי בגרסת DVD אך הוא הורד במהרה ע"י מפיק הסרט דיוויד גפן שטען כי הוא מתכנן להוציא לאקרנים את הסרט מחדש עם הסיום המקורי. לרוע מזלו של גפן ושלנו העותקים של חומרי הגלם המקוריים הושמדו וכל מה שנשאר זה נגטיבים בשחור לבן.

הסיפור הזה מרתק מאין כמוהו לכל מי שנוגע בקולנוע וגם למי שלא- הוא אומר הרבה על גורלה של יצירה, דעת הקהל וההשפעה שלה על היצירה השלמה.

בפעם הבאה- כאמור 1987 כנראה וול סטריט שבת שלום!

נספח- הסוף המקורי http://www.youtube.com/watch?v=A47SweUlXAc

1986- הרומן של אתמול בלילה

אחד מהסטיות הקשות שלי הקשורות במערכות יחסים (ותסלח לי ע. זוגתי שתחיה שלא נחשפה עד כה לסריטה הקשה הזאת) היא לשבת עם הבחורה בליל חורף סגרירי ולראות איתה את הסרט הצ'יזי ביותר שיצא לי לראות אי פעם "הרומן של אתמול בלילה" . אני מודה- לא כולן מתחברות לזה וצריך מידה לא מבוטלת של ציניות וסרקזם כדי להבין מה כל כך כיף בפיסה ההוליוודית המלוקקת עד מוות הזאת, חסרת המודעות העצמית עד לגבול הפתטיות.

ומה שמדהים הוא שהסרט מבוסס על מחזה מאת דיוויד מאמט- אחד מהמחזאים המבריקים והשנונים בארה"ב, זה שאחראי ליצירות מופת כ"גלנגרי גלן רוס", "שם המשחק" ו"מחלק רצח". מאמט היהודי אוהב לעסוק באכזריות הקטנה של בני האדם, דבר שלא בא לידי ביטוי בסרט המתפקד יותר כמיוזיקל של מונטאז'ים- אותם קטעי מעבר מוזיקלים שהמפורסם שלהם הוא בסרט "רוקי " (מונטאז' האימון של רוקי בו הוא עולה על המדרגות בוושינגטון) שמטרתם לקדם את העלילה במינימום זמן. כך אנו זוכים לרצף בלתי פוסק של מונטאז'ים מלוקקים עד מוות המזכירים במידה פרסומות אמריקאיות ישנות. יש את מונטאז' המעבר לדירה, מונטאז' ההתקדמות במערכת יחסים, מונטאז' העזיבה, מונטאז' ההתגברות ואיך לא, מונטאז' פתיחת העסק.

הסיפור, בנאלי להחריד, מבוסס על העקרון השחוק "גבר פוגש אישה, מאבד אישה, זוכה בה בחזרה" . השחקנים בינוניים ביותר ומה שנחקק בזכרון הוא דמי מור בעירום לפני הניתוח, ובכל זאת אני לא יכול שלא לצפות בסרט הזה ולחוש אושר בלתי מוסבר, חוויה השמורה בעיקר לGUILTY PLEASURE ההנאה ממוצר נחות אך מבדר להחריד.

בשבילי אין יותר אייטיז מהסרט הזה- כמו סמל הנייקי הגדול המופיע על נעליו של דני, כמו מוזיקת הג'אז האטית והיאפית, כמו העיר שיקאגו המככבת בסרט כתפאורה ראשית. הוא זיקוק טהור של חווית שנות ה80 הפומפוזיות, המלאות חשיבות והיאפיות אך גם מלאות ההדר, ימים שלא ישובו עוד.

אין לי יותר מדי אינפורמציה על הסרט הזה, שהיה הצלחה בינונית בקופות ולא השאיר רושם רב לאחר מכן . רוב לאו ודמי מור , שניים מהכוכבים המובילים של שנות ה80 הצליחו להרוס לעצמם את הקריירה בשנות ה90 ולעשות סוג של קאמבק איש איש בתורו (לאו בטלוויזיה, מור שעוד כיכבה בשלל להיטים ב90, כשלה בגדול בסרטה "סטרפטיז" בתחילת שנות ה2000 וכיום עושה תפקיד פה תפקיד שם) גם שחקני המשנה ג'יימס בלושי ואליזבת פרקינס לא ממש השאירו חותם. ועדיין פיסת צמר גפן מתוקה ומקסימה ללילות קרים בפוך עבה ושוקו.

בשבוע הבא- 1987- שוב התלבטות "וול סטריט" שהחלק השני שלו בקולנוע, או "נשיכות קטנות" סרט ערפדים מגניב

1985 חלק ב- "מועדון ארוחת הבוקר"

כשאתה בבית בחופשת מחלה, כמו שאני עכשיו, זה זמן טוב להביט לאחור ולהיזכר בפעמים הקודמות בחייך שבהם היית בבית בחוסר מעש, מנסה להעביר את הזמן ולא כל כך מצליח. לילדים של שנות ה80 לא היה את השפע והמרחב הווירטואלי שיש לילדים היום. מה שכן,חידוש מרענן ומבטיח אחד כן היה להם- הכבלים הפיראטים. הכבלים של שנות ה80, בניגוד לאלו של עכשיו הציעו שפע של סרטים חדשים באמת, באווירה מחתרתית מגניבה וללא בולשיט מיותר או עריכה. כך למשל זכינו לסרט טורקי בכל שבוע, לצד שידורים אין סופיים של "קונאן הברברי". היו גם חידונים נושאי פרסים וסרט כחלחל בחצות אבל יותר מכל אני זוכר את מועדון ארוחת הבוקר, סרט שכנראה לא היה יוצא לי להתוודע אליו יותר מדי לולא אותם כבלים פיראטים. ישראל של שנות ה80 היתה פרובינציה תרבותית מובהקת שהחיבור שלה לעולם הגדול היה בחיתוליו.למרות הצ'רטרים, שער הדולר הנמוך ושלטון הליכוד שהביא מעט מהגלאם האמריקאי, ישראל נשארה תקועה מאחור כמו הייתה קיבוץ סגור שלא מקבל חברים מבחוץ. אחד הצהרים התרבותים היחידים היה הקולנוע ו"מועדון ארוחת הבוקר" עבורי היה בית ספר של סטריאוטיפים, או אולי בעצם "ארכיטיפים" של החברה האמריקאי. הסרט שהשכיל לשרטט בדיוק מדהים את החברה התיכונית האמריקאים על סוגיה- היפה, המוזרה, ה"אתלט", החנון, המופרע והמנהל הנורא ואולי מעל הכל השרת שרואה הכל. לנו לא היה בית ספר כזה, גם לא יהיה. מערך של מעמדות משורטט ומפורט, ממש מוסד בתוך מוסד, בעל חוקים וכללים משלו. מאוחר יותר ראינו גם את "קלולס" ואת "בוורלי הילס" ו"באפי" ולמדנו על המורכבות שאין לזלזל בה במוסד התיכון האמריקאי, על ההיררכיה, הפוליטיקה הפנימית והתככים.

ג'ון יוז אמר בראיון פעם כי נדרש אין ספור פעמים לכתוב ולביים המשך לסרט שנבחר כ"סרט הנעורים הטוב בכל הזמנים".

יוז אמר "לא יכולתי לעשות זאת, הדמויות הללו חשובות לי מדי". ואולי זה סוד הקסם. בשבילינו כל אותם דמויות לא יצאו מעולם מהספרייה. הם לא חזרו לשגרת חייהם (שהרי כולם יודעים שבנדר צדק- אחרי שיצאו הם יחזרו להתנכר לחבריהם לריתוק) הם לא התבגרו, התחתנו, התמסדו, הזדקנו. הם לא איבדו את נעוריהם לעולם. ולכן כל צפייה בסרט מרגישה כמו הפעם הראשונה.

בשבוע הבא: שנת 1986- אוקי אני שוב צריך את עזרתכם- או "תשעה וחצי שבועות של שכרון חושים" סרט די נשכח אבל עשה הרבה רעש בזמנו, או "חנה ואחיותיה" של וודי אלן, לא אחד מהגדולים שלו אבל אחד החביבים עלי, או "הרומן של אתמול בלילה" סרט הטראש הוליווד האהוב עלי.תהנו !

1985 חלק א, "בחזרה לעתיד"

אנו מגיעים לאמצע העשור המושמץ ביותר מבחינה תרבותית במאה ה20, ומה טוב יותר מאשר לציין אותו ב2 סרטי מופת שהכתיבו את הבון טון התרבותי של אמצע שנות ה80, שנים של קפיטליזם משתולל, איבוד ערכים, תחושת גדלות במערב ושמרנות מצד.

בחזרה לעתיד מדגים זאת היטב. הסרט הנפלא הזה (אף מרצה לתסריטאות או רוברט מקי לא ישכנע אותי אחרת- מדובר בתסריט המבריק ביותר שיצא מהוליווד ב30 השנה האחרונות), חוזר לתקופה שונה אך דומה מאוד לתקופה בה הוא נוצר- שנות ה50. התקופה שלפני המהפכה המינית, לפני ויאטנם ומותו של האתוס האמריקאי המנופח, לפני ניקסון והמיאוס של הציבור האמריקאי ממנהיגיה הכושלים, אך גם תקופה בה שחורים לא הורשו להכנס למועדונים של לבנים ועצם המחשבה על ראש עיר שחור נחשבה בדיחה לא מוצלחת (שלא לדבר על נשיא שחור..) ובה רונאלד רייגן הוא לא יותר משחקן בינוני ומטה.

מפתיע לראות שדווקא בקטעים מסויימים שנות ה50 מוצגות כנועזות ומתירניות לעומת השמרנות של שנות ה80- כך למשל בסצנה בה מרטי יושב עם אימו המעשנת סיגריה רחמנא ליצלן,ומוכנה "ללכת עד הסוף" עם מרטי המזועזע עד עמקי נשמתו מהמתירנות המינית בעידן הפרה-איידסי.

מרטי מקפליי, צעיר כל אמריקאי מתחבר למדען זקן ותמהוני בשם דוק בראון המפתח מכונית החוזרת בזמן. תאונה מצערת מובילה את מרטי לשנות ה50 בהן הוא פוגש במפתיע את אימו לעתיד, ובשרשרת של טעויות כמעט וגורם לכך שלא יוולד. כמובן שהתמה הזאת קשורה קשר ישיר לאחד מהסוגיות האהובות על חובבי הלוגיקה- פרדוקס החזרה בזמן. לפי פרדוקס זה "האם אפשרי לחזור בזמן, להרוג את הורינו ובעצם למנוע את היוולדותינו ואת החזרה בזמן?" וזה בדיוק מה שקורה בסרט. ואם זאת הסרט מתעלם מהאפשרויות הפילוספיות וניגש לעיקר- שיחזור ציני ואירוני של שנות ה50 מתובל באקשן וסצנות משעשעות למדי. התסריט כל כך טוב ומהודק שכל סצנה יושבת במקומה, שואלת שאלה שתשובתה נפתרת מאוחר .

הסרט מכיל אין ספור ציטוטים ומחוות לשנות ה50, ה80 ומה שביניהם. הוא לא מפספס אף הזדמנות לעקוץ, לקרוץ ולבדוק את כל האפשרויות האירוניות במסע בזמן. כך למשל באחת מהסצנות הבלתי נשכחות רואה מרטי את דודו התינוק, שיהפוך בעתיד לאסיר תמידי, שוכב בלול, ואומר לו "כדאי שתתרגל".גם רומנטיקה, אקשן, וכמובן איך אפשר בלי האביזר האופנתי של שנות ה80 שהצלחתו העצומה של הסרט העלתה את קרנו- הסקייטבורד.

הסרט זכה כמובן ל2 המשכונים, המשך גאוני ביותר ב1989, והמשך בינוני למדי מ1990 (שני ההמשכים צולמו ביחד). חלק 2 של הסדרה בחן לעומק את פרדוקס החזרה בזמן שצויין לחלן, וזכה באחד באחד מהבלוגים באינטרנט לתואר הנכסף "הסרט העתידי האמין ביותר" כאשר תופעות בסרט המתאר בצורה אופטימית יחסית את העתיד, התרחשו הלכה למעשה. כך למשל חזה הסרט את הפצת USA TODAY (ישראל היום האמריקאי) כרשת עיתונות יומית חינמית, יש גם איזכור לרשת מדיה ביתית שלא רחוקה מאיתנו, אך ב1989 היתה בגדר חלום בלבד.

מיותר לציין שהסרט והמשכיו זכו להצלחה חסרת תקדים. גורלו של כוכב הסרט מייקל ג'י פוקס היה עגום בהרבה- לאחר קריירה מזהירה בקולנוע ובטלוויזיה הוא חלה במחלת הפרקינסון ופרש ממשחק.

בפעם הבאה- החצי השני של 1985 "מועדון ארוחת הבוקר"

1984 סיוט ברחוב אלם

לא יאמן שעברו 26 שנה מאז הופעתו הראשונה של פרדי קרוגר על המסך. דומה כי מאז הוא שורץ בחיינו ללא הרף, בסרטי ההמשך, בסדרת הטלוויזיה, ברימייק שנעשה שנה שעברה ובאין ספור אזכורים בתרבות הפופ לסוגיה. כי קרוגר, כמו שניתן לראות בסוף כל סרט, לא מת אף פעם, ממש כמו האקסיומה הישראלית הידועה כי הפראיירים לא מתים רק מתחלפים.

קרוגר נולד במוחו המעוות משהו של במאי האינדי האמריקאי ווס קרייבן. אותו קרייבן החל את דרכו כבמאי מוביל בז'אנר ה"אקספלוייטיישן מוביז" סרטי אימה ומתח קשים מאוד לצפייה שחלקם נאסרו להקרנה בארה"ב בגלל האלימות הגרפית הרבה בהם. אחד הסרטים "הבית האחרון מימין" כלל סצנות קשות של אונס קבוצתי ורצח במסור עוד לפני "המנסרים מטקסס". הסרט כמובן נפסל אך למרבית האירוניה זכה גם הוא לחידוש הוליוודי רב תקציב (יחסית) בשנות ה2000.

הצלחתם של סרטי אימה זולים ואפקטיבים (סלאשרים בלשון האמריקנה) בסוף שנות ה70 כ"ליל המסכות" ו"יום שיש

י ה13" בסוף שנות ה70 סימנה את דרכם של יוצרים צעירים מחוץ לתעשייה שרצו לפרוץ ובגדול. דומה כי בניגוד לז'אנרים אחרים הדורשים מיומנות, כסף, ניסיון וכוכבים, דווקא הלוק החובבני והרשלני משהו של סרטי האימה עובד לא פעם לטובתם. האולפנים ראו כי טוב ונתנו הזדמנות ליותר ויותר יוצרים חובבי דם. קרייבן לעומת זאת לא היה שותף לחגיגה עד ל1984. הוא הסתובב עם התסריט ל"רחוב אלם" מספר שנים, מכתת רגלו מאולפן לאולפן, עד שהגיע לחברת הפקות קטנה "NEW LINE CINEMA" שמה שהחליטה לתת לו ולתסריט המורכב יחסית שלו הזדמנות.

קרייבן מספר כי הרעיון לסרט הגיע מסיפורים ששמע בתור ילד, אגדות אורבניות שכאלו על אנשים שחלמו חלום על מוות ומתו במציאות. דמותו של פרדי קרוגר התבססה על אחד משכניו שהיה ה"סוטה השכונתי" ושונה לרוצח ילדים.

מספרים כי ההפקה דרשה מקרייבן לשנות את הסוף המקורי שהיה סוף סגור (זהירות ספויילר !!!) ובו ננסי מתעוררת למציאות וורודה בה הכל חלום ומשפחתה בחיים. הסוף שונה כאמור לסוף פתוח שמאפשר סדרה של סרטים בכיכובו של קרוגר, נבואה שהגשימה עצמה מעל למצופה. רוברט אינגלנד נבחר לשחק את קרוגר וזכה לקריירה לחיים אך גם לטייפקאסט שנדבק לכל החיים, תלוי איך מסתכלים על זה. עוד בקאסט שיחק שחקן צעיר ולא מוכר שזהו סרטו הראשון, אחד ג'וני דפ, אולי אתם מכירים.

הסיוט ברחוב אלם הפך להצלחה מסחררת כשגרף 25 מליון דולר בהשקעה של פחות מ2 מליון דולר בלבד. יש אומרים כי זה הסרט שהציל את קריסתו של האולפן החדש והקטן , אולפן שהפיק מאוחר יותר את טרילוגיית "שר הטבעות". מה שגאוני כל כך בסרט הזה לדעתי,גם 26 שנה מאוחר יותר (ויש שיחלקו איתי אבל בשבילי אין אף סרט בסדרה שמשתווה לראשון)

הוא היכולת של קרייבן לממש סיוט, ולאפיין אותו טוב כל כך, ומותאם לכל דמות בנפרד. חלומות הופיעו לפני כן בקולנוע ותמיד היו אלמנט קולנועי מובהק הנועד בין השער לטשטש את רובד המציאות. אולם מעולם לפני כן לא היה שימוש מתוחכם כל כך בסיוט ובהשלכות שלו. ומה הסרט אומר על התקופה בה נוצר? האם הוא מכיל מסר סמוי על החלום האמריקאי שהוא בעצם סיוט? טוב כאן אני באמת מרחיק לכת, אבל אפשר למצוא למשל אזכורים שהופיעו בסלאשרים אחרים, לפחד מעצמינו, לסביבה הקרובה אלינו. בניגוד לסרטי המפלצות והחייזרים, האויב בסלאשרים מגיע מתוכינו, מהשכונה, מהרחוב, אפילו מהמשפחה.

לצערי ולצערם (או לשמחתם) של מעריצי הסדרה הרבים, הסדרה גוועה בצורה די מבישה כאשר דמותו של קרוגר ב3 הסרטים האחרונים הפכה לקריקטורה פאטתית על דמותו המקורית. השיא היה בסרט "פרדי נגד ג'ייסון" שהפגיש, בניגוד לכל חוקי הז'אנר בין 2 גיבורים של סרטים שונים בקרב "אחרון בהחלט". באופן לא מפתיע היה זה הסרט הרווחי ביותר וזה שהצביע על כך שהקהל האמריקאי מאס בסלאשרים אך לא מאס בבידור.

בפעם הבאה- 1985 "בחזרה לעתיד" או "מועדון ארוחת הבוקר" לא החלטתי.. רוצים לעזור? כתבו תגובה, כאן או בפייסבוק.

לילה טוב וחלומות נעימים....

1983 "ראסטי ג'ימס"

זה היה בגיל 11 או 12 שנחשפתי לראשונה לסרט הקסום הזה. אחי הגדול, חובב קולנוע לא קטן בעצמו, הכיר לי את הסרט כאשר הפך אותו לפולחן בו צפה פעם אחר פעם אחר פעם. החתרניות, רוח הנעורים, השחור-לבן האומנותי שלא היה מקובל אז (מאוחר יותר בשנות ה90 הוא יהפוך לאופנה בקולנוע ה"אומנותי"), והכריזמה הבלתי נדלית של שני הכוכבים שלה -מאט דילון ומיקי רורק, הרי הוא "האופנוען" קנו את ליבי מהצפיה הראשונה. מאז, למעלה מ25 שנה מאז שיצא, הוא עדיין אחד מהסרטים האהובים עלי, ובוודאי סרטו האהוב עלי של קופולה. מסתבר שקופולה עצמו מכליל את הסרט ברשימה הנפוחה "חמשת הסרטים האהובים עלי שביימתי", ואכן קשה שלא לא להתאהב ביצירה הפשוטה אך המורכבת הזאת, המבוססת על ספרה של ס.א הינטון (שכתבה גם את "נערי הכרך", סרטו הקודם של קופולה). קופולה ביים את הסרט בתקופת שפל שלו. לאחר הצלחות כבירות בשנות ה70 שהעמידו אותו בשורה של הבמאים המצליחים ביותר בהוליווד וכמכתיב דרך בחבורת הקולנוענים החדשים, קופולה ספג כמה מכות קשות דווקא כמפיק. חברת ההפקה שלו "אמריקן זואיטרופ" שהעניקה לו ולחבריו חופש פעולה כמעט מוחלט פשטה את הרגל לאחר סדרה של כשלונות, ביניהם אולי סרטו הכושל ביותר "אחד מהלב" (1982), והוא נאלץ לשוב לעבוד כבמאי שכיר, נתון לחסדיהם של האולפנים הגדולים אותם תיעב. אבל מתוך היאוש, ואולי בגללו נולדו כמה מסרטיו היפים והמרגשים של קופולה, סרטים הרחוקים מההירואיות ומהתקציב הגדול של האפוסים המפורסמים שביים בעבר כ"הסנדק" ו"אפוקליפסה עכשיו".

"ראסטי ג'יימס" נקרא באנגלית RUMBLE FISH על שם הדג המפורסם התוקף כל דמות שרואה, כולל בבאותו שלו. המטאפורה הזאת מצטרפת לשלל דימויים שונים העומדים בליבו של הסרט הכוללים את המשחק בין שחור-לבן לצבע המסמלים את מצבו הנפשי של הגיבור, אופנוען שאיננו מרגיש דבר, עד שמתחיל לפתע לגלות אמפתיה דווקא לדג. עוד דימוי מוביל הוא השעון, המופיע בכל פריים ופריים בסרט (בדוק!!) ומסמל את הזמן האוזל, כגורל ידוע מראש של גיבור הסרט.

הסרט לא הצליח במיוחד בקופות למרות שכיסה את ההשקעה, ולא רשם איזה שהוא הישג מבחינת ההשפעה שלו על תרבות הקולנוע והפופ בכלל, לפחות לא עם צאתו, ובכל זאת לדעתי מדובר באחד הסרטים המרגשים והיפים שראיתי מימי.

בפעם הבאה- שנת 1984 "סיוט ברח' אלם" ... תבואו יהיה מפחיד...

שנת 1982- אי.טי,חבר מכוכב אחר

"את לא יכולה לספר לאף אחד עליו.."

"למה"

"כי מבוגרים לא רואים אותו"

שיחה זאת בין שני אחיו של אליוט, גיבור הסרט אי.טי מסמלים אולי יותר מכל את סוד קיסמו של הסרט שהפך עם צאתו לסרט הרווחי ביותר בכל הזמנים, שיא שנשבר רק 13 שנה מאוחר יותר ע"י סרט נוסף של שפילברג (פארק היורה). שפילברג התעקש לעשות סרט ילדים המיועד לילדים ומסופר מנקודת מבטו של ילד, כאשר עד לחלקו האחרון לא ניתן בכלל לראות פנים של מבוגר (למעט אימו של אליוט) והסרט כולו מצולם מזווית נמוכה במיוחד, זווית של ילד בן 12.

הסיפור לסרט נולד בסוף שנות ה70, מיד לאחר הצלחת סרטו של שפילברג "מפגשים מהסוג השלישי" שפילברג הוכיח כי הקהל מוכן לקבל סיפורים על חייזרים המעוניינים ליצור קשר עם בני האדם ואף להתיידד איתם ולא לתקוף אותם, לראשונה בתולדות הז'אנר. התסריט המקורי נקרא "שמי לילה" והיה אפל ואלים בהרבה. במהלך צילומי "אינדיאנה ג'ונס" פגש שפילברג במי שתהייה רעייתו הראשונה של האריסון פורד- מליסה מאדיסון, שהציעה לשפילברג רעיון מקורי למדי "מה יקרה אם אחד החייזרים ישאר מאחור, בכדור הארץ, ללא חבריו ויפגוש ילד קטן.." הרעיון נשמע תמים ואופטימי למדי. אופטימי-משום שכידוע חייזרים בקולנוע האמריקאי סימלו הרבה יותר ממה שהם. הם סימלו את ה"אחר" , כוחות האופל, יהיה זה הרוסים, הוויאטנמים או כל אוייב כלשהו, וסרטי מד"ב הציגו זאת היטב, כאשר ניצחון בני האדם לנצח יהיה ניצחון אמריקאי, נצחון של רוח החופש על החושך. ולפתע אנו שומעים קולות אחרים.


ואולם, אי.טי הוא תוצר מובהק של משטר אולטרה שמרני המקדש את ערכי המשפחה. הנשיא רייגן ביקש הקרנה מיוחדת בבית הלבן בליווי שפילברג היהודי.הסרט המספר על משפחה חד הורית, מראה כיצד הילד אליוט מצליח להתגבר על חסרון אביו בחייו ולהפוך ל"גבר שבמשפחה". מפגשו עם החייזר מעביר אותו מסע של התבגרות בסופו הוא לומד להיות עצמאי והחלטי. כך למשל סצנת הצפרדעים המפורסמת בה אליוט מארגן מרד בכיתתו כנגד ניתוח חיות חסרות ישע וזורק את הצפרדעים המיועדים לניתוח.

אי.טי היה ונשאר זכרון עמום, קונצנזוס, ורגע מכונן בילדותם של רבים הגדלו בשנות ה80. אחד מסמלי האמריקניזציה שהחלה לחדור לארץ הופיע עם שלל המוצרים הנלווים לסרט, אחד הראשונים שהשכיל לנצל את מעמדו על מנת להפיק רווחים נוספים.

אך למרות המסחור הרב (מספרים כי חברת השוקולד "הרשיז" שהייתה אחת הראשונות להחדיר פרסומת סמוייה בקולנוע רשמה רווחים של 40 אחוז מממתקי "ריסז פיסס" שכזכור מילאו חלק משמועתי בתחילת הסרט בקשר בין אליוט לאי. טי)

הסרט נותר פיסת תמימות,תום וילדות שאיננה עוד.

בשבוע הבא- שנת 1983 אין לי עדיין רעיונות, יש למישהו ?
נ.ב
ואף מילה על התיאוריה של מורי ורבי אסף ציפור, והמבין יבין ...

הסרטים ששינו את חיי/1981- שערי שמים

שערי שמיים הוא אולי הסרט הראשון ברשימה שלא ראיתי במלואו, או לפחות אינני זוכר צפייה רציפה שלו. הוא כאן לא בגלל הסרט עצמו, שהוא מעיין מערבון/אפוס מודרני. הוא כאן בגלל היותו הכישלון הגדול ביותר בתולדות הוליווד בכל הזמנים.

ברשימת "הכישלונות הגדולים ביותר" מופיע "שערי שמיים " אמנם רק במקום השביעי שסרטים כמו "אי הפירטים" (1995, רני הרלין) ו"סהרה" (2005 ברק איזנר) מקדימים אותו, אך קשה להתייחס לסרטים אלו כאל כישלון מוחלט, בעיקר לאחר הכנסות שעשו בDVD והקרנות נוספות. בעוד "סהרה" הפסיד אומנם 100 מליון דולר אך עשה 119 מליון בקופות, שערי שמיים עשה 3 מליון עלובים ביותר, הביא להתמוטטות אולפני יונייטד ארטיסט, מוותיקי התעשיה, וחיסל את הקריירה המבטיחה של אחר מבמאי הוליווד הצעירים והמוכשרים מייקל צ'ימינו.

הסיפור מאחורי הפקת "שערי שמיים מעניין יותר מהסרט. צ'ימינו שרכב על גלי הערצה לאחר הצלחתו הביקורתית והקופתית הגדולה עם "צייד הצבאים" 3 שנים קודם לכן, קיבל גיבוי מלא מאולפני יונייטד ארטיסט ותקציב של 10 מליון דולר שנחשב גבוה למדי באותם שנים וזאת לאחר שהתסריט ישב במדפי החברה כ10 שנים. צ'ימינו הידוע בפרפקציוניזם המוקצן שלו, משך עוד ועוד ימי צילום שכל אחד מהם עלה כ200 אלף דולר וזאת מבלי לתת דין וחשבון לאולפנים שהאמינו בו בעיניים עצומות. התקציב התנפח ועמד לבסוף על כ40 מליון דולר- שווה ערך ל120 מליון דולר של היום ואחד התקציבים הגבוהים עד אז. הגרסה הראשונית עמדה על למעלה מ3 שעות וצ'ימינו נאלץ לקצץ את הסרט בחצי. הקרנות המבקרים בישרו על כשלונו הקרב של הסרט . רוג'ר אייברט קרא לסרט "הבזבוז השערוריתי ביותר שצפיתי בו" .

כישלונו הצורב העיב על כל תעשיית הקולנוע בארה"ב. שעתם היפה של הבמאים הצעירים כפרידקין, סקורסזה וקופולה הגיעה לסיומה באקורד סיום צורם וחופש הפעולה הגדול שניתן להם הופסק. האולפנים נמכרו לMGM ונסגרו במהרה, צ'ימינו מצא עצמו שנים מחוץ לתעשייה כאשר הוא מביים בעיקר סרטים דלי תקציב ולא משמעותיים. כריס קריסטופרסון, מכוכבי הסרט, תולה את הכישלון בגורמים נוספים. לטענתו ראש האולפנים נפגש עם מזכיר המדינה החדש אלכסנדר הייג שייצג את משטר רייגן שרק נכנס לתפקיד. לטענתו ראשי האולפנים הבטיחו להייג כי "לא יהיו עוד סרטים המציגים את ההיסטוריה האמריקאית בצורה שלילית כמו "שערי שמיים" . מגמה זאת, סימנה את ההתחזקות הפיקוח על התהליך היצירתי בהוליווד, התחזקות השמרנות והתערבות הממשל בתכנים אומנותים.

עם השנים הסרט זכה לעדנה מחודשת עם הקרנתו בערוץ הכבלים פורץ הדרך Z TV . אך כישלונו המהדהד המשיך להישמע עד עצם היום הזה

בשבוע הבא 1982 "איטי- חבר מעולם אחר"

הסרטים ששינו את חיי- שנת 1980 "טיסה נעימה"

הגענו לעשור חדש ומסעיר- שנות ה80. צבעי הפסטל, רייגן ותאצ'ר, מוזיקת פופ וניו וויב, היפים שהפכו ליאפים ומעל הכל חוסר מודעות עצמית.

דומה כי בעשור הזה קראה תופעה אנטרופולוגית ששווה לחקור- באופן זמני וחד פעמי נעלמו האירוניה, חוש הטעם הטוב והמודעות העצמית לחלוטין, והתוצאה היא שלל סרטים, אלבומים ואביזרי אופנה מזעזעים במיוחד, כשהעולם שותק לנוכח הזוועות. כיום כאשר אנו מביטים על התרבות בשנות ה80 היא מזכירה לנו לא פעם את תקופת הבארוק והרוקוקו של המאה ה19- חוסר טעם מופרז, גרנדיוזי על סף האוונגרדי ששלט במיינסטרים. מספיק לראות את טקס הפתיחה של אולימפיאדת לוס אנג'לס ב1984 כדי להבין במה מדובר.

היוצא מהכלל המעיד על מהכלל הוא "טיסה נעימה" של האחים צוקר וג'ים אברהמס, אותם יוצרים בולטים בתחום ה"פארודיה המטורפת" ז'אנר שלמעשה קם עם הסרט הזה (ויש אומרים לפני כן עם סרטיו של מל ברוקס בשנות ה70).

טיסה נעימה היא פארודיה על סרטי האסונות, אותם סרטים פופלארים שפרחו בסוף שנות ה70 ("המגדל הלוהט", "הרפתקאה בפוסידון") מסורת סרטי האסונות נמשכת עד היום בגלים (ארמגדון בשנות ה90, היום שאחרי מחר בשנות ה2000) אך יש אומרים כי "טיסה נעימה" ודומיו הגחיכו אותם עד כדי כך שהפכו לבלתי רלוונטים. סרטי הפארודיה שהחלו בשנות ה80 והגיעו לשיא בשנות ה90 (וצנחו בשנות ה2000) . מה שנחמד כל כך בסרטים הללו הוא שאף אחד לא נשאר חייב- הסרטים יורים לכל הכיוונים ובמידה רבה של הומור עצמי. כך למשל שחקן הכדורסל האלמותי קארים עבדול ג'באר לא מהסס לצחוק על עצמו כאשר באחת הסצנות ילד מגיע לתא המטען ומתחיל לרדת על ביצועיו של ג'אבר בל.א לייקרס. ספק אם ג'אבר קיבל שכר עבור הסרט שתקציבו עמד על 3 מליון דולר בלבד, סכום זעום גם במונחים של פעם.

כשלונו של "שערי רקיע" שנה מאוחר יותר רק הבליט את הצלחתו הרבה של "טיסה נעימה" שהרוויח 83 מליון דולר והביא לסרט המשך מצליח (הפעם היה מדובר בחללית), הוליווד המלאה בעצמה, הבטוחה בעצמה, היהירה והשחצנית קיבלה מכה בביצים. ואין כמו האחים צוקר כדי לעמוד בצד ולצחוק

בשנה הבאה :1981- שערי רקיע(מייקל צ'ימינו) יהיה אסון

הסרטים ששינו את חיי- שנת 1979: "הנוסע השמיני" ו"מקס הזועם"

האמת שהיתה לי התלבטות רבה בין 2 הסרטים שהם גם דומים וגם שונים מאוד אחד לשני, אז למה לא לדבר על שניהם?
"מקס הזועם" ו"הנוסע השמיני" הם למעשה שני צדדים של אותו מטבע- אחד הוא סרט מחתרתי, עצמאי ודל תקציב שהפך להפתעה מסחררת בוודאי לאור האלימות הקשה שהוצגה בו, השני סרט אולפנים, עתיר תקציב שגם הוא הפך להצלחה לא קטנה. שניהם הובילו לסדרת המשכים מצליחה, שניהם גילו לעולם 2 מכוכבי הוליווד הבולטים בשנות ה80 וה90 (סיגורני וויבר ומל גיבסון)
אך מה שלדעתי המכנה המשותף הבולט בין 2 הסרטים הללו הוא תחושת הפראנויה המלווה את הצפיה בשניהם, תחושה שהיתה שייכת עד כה לסרטי אימה מובהקים. ב"נוסע השמיני" הפרנויה מגיעה מתחושת הקלסטורופוביה הנלוות למסע של הצוות (ושל הצופים) בחללית הקטנה והמתפוררת למדי. זאת איננה החללית הלבנה והפסטורלית של "אודיסאה בחלל" אפילו לא החללית המאותגרת ארכיטקטונית של "מלחמת הכוכבים" מדובר כאן בסוג של מבוך מתחתי אפל ומיאש שהופך את מרדפו של אותו יצור נורא למפחיד אף יותר. ב"מקס הזועם" הפרנויה נובעת דווקא ממניעים אחרים- מהפחד ממקומות פתוחים. אותו עולם פוסט אפוקליפטי בו גיבסון מתנהל בערבות אוסטרליה הנידחות רווי ב"זומבים" מפחידים שאין להם אלוהים. התחושה כאילו כל רגע יכול לקפוץ עליך עוד איזה זומבי נוראי מלווה את הצופים לאורך כל הסרט.

מקס הזועם (במקור MAD MAX- מקס המשוגע) הופק בתקציב זעום של 4000000 דולר אוסטרלי והפיק רווחי שיא בזמנו של למעלה מ100 מליון דולר. הצלחתו העלתה את הרף לאלימות הקשה בסרטי אקשן ומדע בדיוני שעד כה לא עמדה בחוקים הנוקשים של הצנזורה . כוכב הסרט מל גיבסון המשיך במסורת של סרטים אלימים במיוחד שמותחים את הקצה בין אומנות לפורנוגרפיה גרפית בקולנוע הממסדית, עניין שיעמוד למבחן בשנות ה80 השמרניות ולאחריהם. בסוף שנות ה70 פרח ז'אנר סרטי ה"אקספלוייטשן" אותם סרטי אימה קיצונים במיוחד שהראו אלימות גרפית קשה והוחרמו במדינות שונות בעולם. "מקס הזועם" שהופץ בתחילה באוסטרליה- מדינה ליברלית יחסית מבחינת הגבלי צנזורה, הפך להצלחה מסחררת ופתח את הסחר.

לעומת מקס הזועם "הנוסע השמיני" (במקור "ALIEN" אולי התרגום היחידי בעברית שעולה על המקור) מראה בעיקר אלימות מאופקת. הבמאי רידלי סקוט השכיל להפנים את מסרו של אלפרד היצ'קוק כי השוט שלא תראה על המסך הוא המפחיד ביותר. ואכן המפלצת מופיעה לרגעים ספורים בלבד.
הנוסע השמיני ו"מקס הזועם" הציגו 2 דמויות חזקות הנלחמות בכוחות הרשע, אך בעוד ה"נוסע השמיני" הציג לראשונה דמות נשית חזקה מובילה (המפיקים אגב טוענים כי בתסריט המקורי היו רק גברים) "מקס הזועם" מציג שוביניזם טהור במלא הדרו.
שני הסרטים כך או כך שינו את ההיסטוריה הקולנועית ללא שעור
בפעם הבאה: 1980 "טיסה נעימה"

הסרטים ששינו את חיי:שנת 1978- בית החיות

פרט טריוויה מעניין מראה שבאותה שנה שבו יצא הסרט "בית החיות" יצא סרטם הראשון של הצמד הפרוע צ'יץ וצ'ונג "מוציאים עשן" (SMOKING UP) . שני הסרטים הללו הציגו הוליווד אחרת- אנרכיסטית, בועטת במוסכמות, חתרנית ובלתי מצונזרת.


אפשר לומר הרבה דברים רעים על סרטו של ג'ון לנדיס, על זה שהיווה את הבסיס לסדרות סרטי הסלפסטיק דוגמאת "אמריקן פאי" ודומיהם ובכך רידד את הקולנוע לרמות חדשות, בכך שהיה מהראשונים שהכניס הפרשות גוף למיניהם ללב המיינסטרים האמריקאי, בכך שעודד שימוש בסמים ואלכוהול למורת רוחם של השמרנים, אך עם זאת קשה להתווכח על תרומתו הרבה ועל הרוח החדשה שהציג, וזאת למרבית האירוניה, רגע לפני שהקולנוע והטלוויזיה ישטפו בגל של שמרנות מוסרנית מבית היוצר של רונאלד רייגן וחבורתו. הסרט המגולל את סיפורם של ילדי קולג' פרחחים במחזור 1962, הציג לראשונה גיבורים שהם לא רק אנטי גיבורים מוחלטים, הם גם נראים כך ומרגישים כך, ובכל זאת מצליחים לסיים את הקולג' כשידם על העליונה בעוד חבורת ה"מוצלחים" נכשלת כשלון חרוץ. צחוק הגורל הוא כי במציאות דווקא אלו שגילמו את חבורת בני "דלתא" האנדרדוגים נעלמו בתהום הנשייה במקרה הטוב (תומאס הלסה הוא השחקן הבולט ביניהם, שאף זכה באוסקר על משחקו בסרט "אמדאוס" ולאחר מכן נעלם לסרטים זניחים) , ובמקרה הגרוע הקרירה שלהם נקטעה באופן טרגי יותר (ג'ון בלושי שנפטר ממנת יתר ב1982) בעוד מנהיג חבורת ה"רעים" קווין בייקון הפך לכוכב ענק המככ

ב עד היום בסרטים מרכזים. האם מדובר בקללה או סתם בצירוף מקרים אומלל ? אין לדעת.


"בית החיות" הוא סרטם הראשון של חבורת "נאשונל לאמפון" אותה חבורה שנולדה במגזין הפופלארי באותו שם. במהלך השנים חבורת הכותבים והבמאים הצעירים יציגו שלל קומדיות פרועות ומשעשעות למדי ששינו את פני הקומדיה האמריקאית. הפוליטיקלי קורקט נדחק החוצה לטובת דאחקות על חשבונם של.. מי לא בעצם? כאשר על הכוונת נמצא ה"ממסד" קודם כל, אותו גוף אמורפי המסמל כל רע או כמו שהוא נקרא בסלנג האמריקאי "THE MAN". הצלחתו המסחררת של הסרט הראתה כי קיים קהל עצום המשתוקק לקומדיה מזן חדש, חדה וחריפה יותר, קיצונית ומצחיקה הרבה יותר.





בשבוע הבא: שנת 1979- "מקס הזועם" ו/או "הנוסע השמיני" עוד לא החלטתי