כמה ימים אחר כך גיליתי שיש לי כרטיסים להקרנת הבכורה של הסרט בפסטיבל הקולנוע בירושלים על מסך ענק בבריכת הסולטן. התקשרתי וקבעתי עם הבחורה, אך מה נורא, הוקפצתי בחזרה לבסיס.
מאז הסרט הזה היה טראומה עבורי. סירבתי לצפות בו, התרחקתי מכל אחד שאמר את המילים "DUDE" או ציטט את ג'ון גודמן הנפלא אומר "IM A FUCKING SHOMER SHABES" , נמנעתי מדיונים פילוסופים על משמעות סצנת החלום המוזרה, ומה פשר כל העלילה הזאת? מבחינתי הסרט הזה היה מחוק. כמובן שגם עם הבחורה ניתק הקשר במהרה, וכל הסיפור הזה הפך לעגום ביותר. שנים מאוחר יותר חברי הטוב ר' הכריח אותי פיזית לשבת ולצפות בסרט איתו, לאחר שהוא צפה בו לפחות איזה 4 פעמים. ותראו איזה פלא, מדובר באחד מופלא ומרתק. כהרגלם של האחים כהן הם הצליחו לרקוח בסרט הזה תבשיל טעים ומעניין מחומרים נפלאים שעל פניו נראים כאילו הם לא יכולים להתחבר- עלילה בלתי אפשרית על הנייר הופכת למסחררת ומרתקת, אוסף אקלקטי של שחקנים (מה לג'ף ברידג'ס וג'וליאן מור?) הופך לאנסמבל מרהיב בו לכל אחד יש את הזמן שלו, את השורה הנכונה שלו (אפילו סטיב בושמי המקסים והבלתי מוערך מספיק בעליל מקבל שורות קצרות אך קולעות בטירוף בסרט הזה) ובחירה משונה מעט בנושאים (מישהו יודע מה זה "ניהליסט"? ולמה הסרט מוקם במלחמת המפרץ דווקא?) עוברת בקלות .האחים כהן הצליחו כאן להגיע לקהל עממי וגבוה כאחד, כאשר הם שומרים על מינון נכון של דחקות וצחוקים לצד שנינויות ואיכות.
בשבוע הבא 1999 הנהדרת - סיכום עשור עם "מועדון קרב", "אמריקן ביוטי", ו"להיות ג'ון מלקוביץ'"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה