שנת 2006 היתה משמעותית מאוד מבחינתי. זאת היתה השנה האחרונה שלי בקנדה והשנה בה קשר רומנטי משמעותי שלי נגמר לאחר שנים רבות. מצאתי את עצמי מבולבל ותוהה בטורונטו הקפואה והזרה, אבל גם סקרן ומתפלא כלפי הסובב אותי. עברתי מהפרברים הרחוקים לאיזור החופים המגניב והתוסס. פגשתי אנשים חדשים. יצאתי הרבה. אפשר להגיד שזאת אולי אחת השנים החשובות בחיי. 
ובקולנוע? קשה לומר. 2006 לא תיזכר כשנה חשובה או פורצת דרך. לצד ההתקדמות הטכנולוגית והאפשרויות הגלומות בה (זאת השנה הראשונה בה הופיע אתר יוטיוב ששינה את עולם המדיה והקולנוע בפרט) עדיין שוברי הקופות ההוליוודים שלטו והקו המסורתי נשמר. בשיממון הקולנועי בלטו 2 סרטים חדשים, חדשנים ושונים. "בוראט" הוא הרחבה של הפינה הקבועה של סאשה בארון כהן בתכנית הקאלט הבריטית שלו "עלי ג'י" שרצה מסוף שנות ה90 עד אמצע ה2000. כהן, יהודי כשר למהדרין שפקד את הארץ לא פעם, מצא דרך חדשה לפצח את הומור המתיחות הנדוש והבנאלי. הוא המציא מספר דמויות אקסצנטריות לחלוטין ובעזרתם עשה הכל כדי להביך את סביבתו. וכך בתחפושת של דמות פיקטיבית קיצונית הוא יצא לחקור את מנעמיה של ארה"ב האחרת. מה שעובד ב"בוראט" בניגוד לסרטיו של יהודה ברקן למשל, היא העובדה שלא משנה כמה אדיוט יוצא הקורבן התמים שלו, יהיה זה אמריקאי דרומי גזען או מורה לנהיגה הומופוב, בוראט הוא אדיוט יותר. וכך הליגלוג האכזרי כל כך מתקבל אצלנו כאכזרי פחות. בוראט הוא מראה ישרה של אמריקה שלא הכרנו. אמריקה של נוצרים קיצוניים, של רוכבי רודיאו גזענים ובורים, של אנשים קטנים ושובי לב.
לעומת הגרוטסקאיות של בוראט, המבוך של פן הוא שירה של ממש. פנטזיה ספרדית המחברת בין מלחמת האזרחים העקובה מדם לפנטזיות של ילדה קטנה המחפשת מפלט מהאימה. מה שמרתק כל כך הוא נקודת המבט הזרה כל כך, השונה מאלפי סרטי הפנטזיה שאנו רגילים אליהם. בדומה ל"תייר" ההונג קונגי שהציג לנו מפלצת שאינה תוצרת ארה"ב , כך גם המפלצות ב"פן" , שונות, אנושיות, מעניינות יותר.
שני הסרטים הללו מהווים מבחינתי סוג של נקודת מפנה המבשר לבאות, קריאה ליוצרים חדשים ולנקודות מבט חדשות ומפתיעות.
בשבוע הבא: שנת 2007-ארץ קשוחה
ובקולנוע? קשה לומר. 2006 לא תיזכר כשנה חשובה או פורצת דרך. לצד ההתקדמות הטכנולוגית והאפשרויות הגלומות בה (זאת השנה הראשונה בה הופיע אתר יוטיוב ששינה את עולם המדיה והקולנוע בפרט) עדיין שוברי הקופות ההוליוודים שלטו והקו המסורתי נשמר. בשיממון הקולנועי בלטו 2 סרטים חדשים, חדשנים ושונים. "בוראט" הוא הרחבה של הפינה הקבועה של סאשה בארון כהן בתכנית הקאלט הבריטית שלו "עלי ג'י" שרצה מסוף שנות ה90 עד אמצע ה2000. כהן, יהודי כשר למהדרין שפקד את הארץ לא פעם, מצא דרך חדשה לפצח את הומור המתיחות הנדוש והבנאלי. הוא המציא מספר דמויות אקסצנטריות לחלוטין ובעזרתם עשה הכל כדי להביך את סביבתו. וכך בתחפושת של דמות פיקטיבית קיצונית הוא יצא לחקור את מנעמיה של ארה"ב האחרת. מה שעובד ב"בוראט" בניגוד לסרטיו של יהודה ברקן למשל, היא העובדה שלא משנה כמה אדיוט יוצא הקורבן התמים שלו, יהיה זה אמריקאי דרומי גזען או מורה לנהיגה הומופוב, בוראט הוא אדיוט יותר. וכך הליגלוג האכזרי כל כך מתקבל אצלנו כאכזרי פחות. בוראט הוא מראה ישרה של אמריקה שלא הכרנו. אמריקה של נוצרים קיצוניים, של רוכבי רודיאו גזענים ובורים, של אנשים קטנים ושובי לב.
לעומת הגרוטסקאיות של בוראט, המבוך של פן הוא שירה של ממש. פנטזיה ספרדית המחברת בין מלחמת האזרחים העקובה מדם לפנטזיות של ילדה קטנה המחפשת מפלט מהאימה. מה שמרתק כל כך הוא נקודת המבט הזרה כל כך, השונה מאלפי סרטי הפנטזיה שאנו רגילים אליהם. בדומה ל"תייר" ההונג קונגי שהציג לנו מפלצת שאינה תוצרת ארה"ב , כך גם המפלצות ב"פן" , שונות, אנושיות, מעניינות יותר.
שני הסרטים הללו מהווים מבחינתי סוג של נקודת מפנה המבשר לבאות, קריאה ליוצרים חדשים ולנקודות מבט חדשות ומפתיעות.
בשבוע הבא: שנת 2007-ארץ קשוחה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה