יום שבת, 8 בינואר 2011

שנת 2001 - חיים בהקיץ


בשבוע שעבר ניסיתי להביא דוגמא לסרטי פרה 9-11, סרטים שבמודע או שלא במודע שימשו כמעיין תמרור אזהרה לאסון האורב מאחורי הפינה ומזהירים מהאופוריה שהיתה באותה תקופה, אותה בועת אופטימיות שהתפוצצה ברעש גדול. שנת 2001 היתה השנה בה התפוצצה הבועה, ואוי כמה שזה היה כואב. השנה החלה עם השבעתו של ג'ורג' וו בוש לנשיאות לאחר מערכת בחירות חריפה וסוערת שתוצאותיה השנויות במחלוקת יזכרו לדורות. הציבור האמריקאי מצא את עצמו לפתע עם נשיא חדש, לא פופולרי במיוחד שלפחות לפי חלק גדול מהאזרחים זכה בתפקיד שלא ביושר לאחר שניצח באחוזים בודדים, בעיקר בזכות שיטת הבחירות הבעייתית בארה"ב וכמה קולות (או ספק זיופים) במספר מוקדים בפלורידה. אז זה היה שום דבר לעומת האסון האמיתי. הסנונית הראשונה הגיעה במרץ דווקא מדרום מזרח אסיה. מדינה אפרורית למדי בשם אפגניסטן הרימה את ראשה כאשר השלטון הטרוריסטי משהו שלה החליט לנקוט בשורה של צעדים קשים וביניהם פיצוץ והריסה של פסל הבודהה הגדול בעולם. ב9 בנובמבר 2 מטוסי בויאנג שנחטפו מספר שעות קודם לכן התרסקו ללב ליבה של ההוויה האמריקאית ושינו את קו הרקיע של ניו יורק ואמריקה לנצח. האירוע האלמותי הזה הוא אולי האירוע הטראומטי ביותר מאז מלחמת ויאטנם. בין לילה אומת החופש והחירות הפכה לאומה מסוגרת, מפוחדת, רודפת ונרדפת. את השוק ניתן היה לראות רק מאוחר יותר.

חוקרי תרבות וקולנוע בפרט מביטים לעיתים על תקופות משבר ועל הטיפול בטראומה בקולנוע, כאשר דווקא סרטים שאינם נוגעים למצב באופן ישיר זוכים להתעניינות רבה יותר. כך למשל מחזות הזמר שזכו לפופולאריות עצומה בתקופת השפל הגדול בארה"ב בסוף שנות ה30 , או סרטי המד"ב שזכו להצלחה בתקופת המלחמה הקרה בארה"ב ובברה"מ כאחד. יש הקוראים לזה "אסקפיזם", בריחה מהמציאות או כל דבר אחר, תרצו או לא תרצו, הקולנוע הוא הסם הטוב ביותר להרחיק אותנו מהצרות בבית ובחוץ. אחת מהתופעות הבולטות בקולנוע של שנות ה2000 היא עלייתם של סרטי האנימציה למבוגרים. אנימציה בניגוד לקולנוע לעולם תשקף עולם דמיוני שאין לנו חלק ממשי בו, גם כאשר מדובר בסרט על מלחמת לבנון, מוות, זקנה או כל דבר אנושי אחר. נדמה כי בשנות ה2000 היוצרים מצאו את הטכניקה הנכונה ואת הנוסחה הנכונה לפנות לקהל מבוגר יותר, משכיל ומתוחכם ולהעביר מסרים מורכבים יותר מסרטי דיסני באמצעות האנימציה. ריצ'ארד לינקלייטר הוא אחד מהיוצרים שהשכילו לעשות זאת. הוא עשה זאת פעמיים- ב"חיים בהקיץ" המופתי שלא זכה להצלחה קופתית בזמנו אך הפך לסרט קאלט, וב"סורק באפלה" המוצלח פחות. לינקלייטר השתמש בטכניקה שבזמנו נחשבה לחדשנית ומקורית -הרטרוסקופיה. לפי שיטה זאת הסרט מצולם בתחילה במצלמת וידאו רגילה, כאשר הסרט עובר טרספורמציה וריטוש המזכיר עבודת פוטושופ ההופך את הדמויות למונפשות. השיטה הזאת על אף פגמיה, מאפשרת אין ספור טריקים קולנועים מפתיעים ומעניינים. כך למשל דמויותיו של לינלייטר מדברים בזמן שהרקע שלהם מתחלף ללא הרף,ראשה של אחת הדמויות מתחלף לראש של קוף במהלך דיאלוג, מחשבותיהם של הגיבורים מופיעות על המסך ועוד. נכון שאפשר לעשות את כל זה בטכניקות אחרות של אנימציה ואף בקולנוע רגיל, אך הדמיון הרב של הדמוית לאלו שבמציאות יוצרות טשטוש מעניין בין מציאות לדמיון, בין אנימציה לצילום רגיל ושוברות את הקו הברור כל כך שהוצב בין הקולנוע המסורתי למונפש. למרות זאת שיטה זאת נותרה זניחה גם לאחר הסרט ולינקלייטר היה אחד מהבודדים שהשתמש בה. הסרט, המגולל את סיפורו של בחור צעיר הנתקע בחלום בתוך חלום בתוך חלום, הוא דיאלוג/מונולוג אין סופי על החיים, פילוסופיה, יחסים ומה לא. זה עובד באנימציה בגלל כל אותם תעלולים אותם הזכרתי.
לינקלייטר נותר אחד הבמאים המרתקים של הדור החדש אך לא זכה לתהילה לה זכו בני דורו (מלבד שני הסרטים "לפי הזריחה" ו"לפני השקיעה" שהיה מועמד לאוסקר על התסריט). לינקלייטר לא פחד להתנסות בטכניקות ושיטות חדשות בכל אחד מסרטיו, מקולנוע מסחרי גרידה (בית הספר לרוק עם ג'ק בלאק) ועד לקולנוע על סף נסיוני (הוא היה אחד הראשונים שהשתמשו במצלמת DV בקולנוע מסחרי בסרטו "טייפ"). כך או כך "חיים בהקיץ" היא גלולת אסקפיזם מופלאה ששינתה את חיי.
בפעם הבאה= שנת 2002 "דבר אליה" ו"אמילי".

נספח: רוטרוסקופיה http://www.youtube.com/watch?v=z32h-b9-8Qw

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה