יום שבת, 30 באוקטובר 2010

1989- עשה את הדבר הנכון

"הרגשתי שאני חייב לעשות את הסרט הזה, לא משנה מה, אני מוכן גם להתאבד בשביל שהסרט יצא"(ספייק לי 1985)

במילים הללו תיאר הקולנוען הצעיר ספייק לי את עבודתו על סרטו הראשון "יש לה את זה", קומדיה קלילה וסקסית שפנתה לקהל יעד שלא מוצא עד כה- הקהל האפרו אמריקאי, שהפכה להצלחה מסחררת וסללה את דרכו של לי ללב התעשיה האמריקאית. אך אם "יש לה את זה" נגע בחומרים קלילים ולא מחייבים, הרי שסרטו הרביעי "עשה את הדבר הנכון" הוא אופרה לגמרי אחרת. שנתיים לפני מהומות השחורים בלוס אנג'לס (רודני קינג למי שלא זוכר,בחור שחור שהוכה באכזריות ע"י שוטרים לבנים ונשלח למאסר, עורר גל של אלימות קשה בין שחורים ללבנים), לי סוג של חוזה את המתח העדתי המאיים להתפרץ כל רגע בעיר שלכאורה היא סמל האמריקאיות הליברלית והרב תרבותית- ניו יורק. הסרט מספר על פיצריה ברובע ברוקלין, ביום חם במיוחד בו כל הדעות הקדומות, הגזענות והמתח הבין עדתי מציפים את הרחוב עד להתפרצות אלימה בלתי נמנעת. התפנית הזאת מפתיעה למדי מאחר שעד שהיא מופיעה הסרט נע על מי מנוחות ומזכיר במה את סרטיו הקודמים של לי - סקסים, עליזים ומתובלים בעדתיות. הסרט עורר לא מעט ביקורת מצד גורמים שמרנים בעיקר שביקרו את החלטו של לי לתת לגיבור "לעשות את הדבר הנכון" כאשר הוא מנפץ את שמשת הפיצריה (עליה מנצח השחקן הנהדר והבלתי מוערך בעליל דני אילו) ומתחיל את המהומה. עיתון "אינטרטיימנט וויקלי" בחר בסרט כאחד מהסרטים השנויים במחלוקת ביותר לצד סרטים כגון "קליגולה" ו"התפוז המכאני" שהציגו מין ואלימות קשים בהרבה מב"עשה את הדבר הנכון" מה שמצביע על כך שמתחים בין גזעים הוא נושא רגיש במיוחד. אולי הסרט הוא אחד מהקולות הראשונים בקולנוע שהביעו מיאוס בשלטון הרפוליקני הלבן והשמרני של שנות ה80, שלטון שהיה פופולרי בתקופת רייגן וצנח בעקבות כשלונותיו של ג'ורג' בוש הראשון. בכל אופן מדובר במסמך תקופתי מרתק ולא רק- סצנת הLOVEַ&HATE תחקק בראשי עוד שנים ארוכות

בשנה הבאה 1990-"אשה יפה" (תאמינו לי שרציתי את "זכרון גורלי" אבל אני נכנע לבקשת הגולשים והגולשות...)

יום שישי, 22 באוקטובר 2010

1988- ביטל ג'וס ו"ביג"


שנת 1988 הייתה שנת בחירות בארה"ב, רונלד רייגן הנשיא המבוגר והאהוב פינה את מקומו להתמודדות בין 2 אישים בעלי השקפת עולם מנוגדת- מחד ממשיך דרכו וסגן הנשיא ג'ורג' בוש (האב כמובן) ומנגד הסנטור מייקל דוקאקיס. הציבור האמריקאי לא באמת רצה שינוי ומערכת הבחירות היתה מנומנמת למדי כששני המתחרים הכמעט אנונימים לא ממש מצליחים לסחוף את הקהל. עם זאת החזית הקולנועית היתה מרתקת לא פחות ואולי יותר כאשר אמריקה שמרנית לעומת אמריקה חתרנית מופיעות זה אחרי זה באותו אולם, חוצות את הקהל לשתי מחנות מקבילים.
זה התחיל ב1986 עם "קטיפה כחולה" של דיוויד לינץ', הסרט שבעט בבטן של מוסד הפרברים האמריקאי והראה אותו במלוא מערומיו, המשיך ב87 עם וול סטריט של סטון שנסקר בפעם הקודמת והגיע לשיא ב88, כאשר הקולנוע נחצה לשניים- אלו שמהללים את ה"חלום האמריקאי" ואלו שבזים לו. "ביג" הוא תוצר מובהק של המחנה הראשון- פנטזיה של דיסני על נער צעיר המבקש להיות גדול. משאלתו מתגשמת במפתיע והוא מוצא עצמו בגוף של בן 30, ללא עבודה וללא חברים (למעט חבר ילדות אחד בלתי מועיל) . במהלך הסרט הוא מצליח להשתחל לצמרת חברת צעצועים, לזכות בנערה ולקנות לופט ענק בניו יורק, וכל זאת רק בזכות הילדותיות שלו שהופכת אותו לשונה ומיוחד. המסר דומה למסר שהופיע שנים מאוחר יותר בסרט נוסף בכיכובו של טום הנקס - פורסט גאמפט- באמריקה, כל אחד יכול להצליח אם יהיה נחוש, אמיתי ולא יוותר. מספר סרטים כאלו משנות ה80 המחישו זאת היטב ("נערה עובדת", "סוד ההצלחה שלי") כאשר הם מהללים ומפארים את השיטה הקפיטליסטית ה"צודקת" שהביאה את ארה"ב לאן שהיא- מעצמה בלתי מעורערת שמביאה תקווה לעולם. כי באמריקה, כמו באמריקה, כולם שווים. כולם יכולים להצליח. כולם יכולים להגשים את החלום.
לעומת ביג ודומיו היו סרטים אחרים שניסו לחתור תחת המסרים הללו ולהציג את הזיוף שבהם. טים בארטון, אנימטור צעיר שהחל את דרכו בדיסני, הוא אחד מהקולנוענים היחידים שצמחו בהוליווד של שנות ה80 שהצליחו לפעול במרכז התעשייה המיינסטרימית וגם להשמיע את קולם היחודי והשונה, שלא תמיד על
ה בקנה אחד עם קולו של הממסד. ברטון עשה זאת בתחכום ויצירתיות רבה, כשמסווה בידורי עבה מכסה על אותם מסרים חתרנים.
כך למשל ביטל ג'וס, אולי אחד הסרטים החתרנים ביותר באותה תקופה, ששווק כסרט לכל המשפחה ונחל הצלחה מסחררת.ביטל ג'וס המספר את סיפורם של זוג שהולך לעולמו, מפחיד משפחה המגיעה להתגורר בביתו, נעזר בשד מפוקפק בגילומו הגאוני של מייקל קיטון (לאן נעלם הגאון הקומי הזה?), ולבסוף מצליחים במשימתם, ומגרשים את בני המשפחה כולה למעט ביתם (וינונה ריידר) בעלת הלוק הגוטי האפל. הסרט למעשה יוצא נגד כל המוסכמות האמריקאיות המקובלות, מערכי המשפחה ועד לרצון ה"בריא" להצלחה כלכלית ואישית, רצון שיתערער וישבר לחלוטין בשנות ה90 , לפחות מבחינה תרבותית. קצר הדף מלהכיל אך תנו לי שעה אתכם ואשכנע אתכם, מדבור בחתרן בלתי נלאה.
כאמור 2 הקצוות הללו במפתיע הצליחו פחות או יותר במידה שווה, וכך היה גם בהמשך, כשהקריירה של הנקס מגיעה לשיאים שמעטים משחקני הוליווד הגיעו אליהם (2 אוסקרים רצופים על "פילדלפיה" ו"פורסט גאמפ", שורה של סרטים מצליחים בכיכובו ובהפקתו), וגם בארטון המשיך לעשות חייל כשהוא נאמן לדרכו האומנותית אך במקביל מספק את הסחורה לקברניטי האולפנים בשנות ה90 וה2000. לעומתם המהפכן האמיתי שאיננו מפחד להסתתר ולהסתיר את המחאה שלו -הלו הוא דיוויד לינץ', הלך ואיבד אחיזה בקולנוע המסחרי עד שכמעט הוגלה מהתעשייה.
בפעם הבאה- 1989 "עשה את הדבר הנכון" של ספייק לי

יום שבת, 16 באוקטובר 2010

1987- וול סטריט

"תאוות בצע היא טובה, תאוות בצע עובדת,תאוות בצע תשחרר את כולנו".
המשפט המפורסם מהסרט "וול סטריט" נאמר לראשונה בניסוח שונה מעט ע"י הברוקר היהודי הנודע איוואן בואסקי. בואסקי, שכמו גיבור הסרט גורדון גקו (המגולם בלהט והתלהבות נדירה ע"י מייקל דאגלס) נשפט ונאסר על שימוש במידע פנימי, הוא רק אחד מהדמויות עליהם מבוסס גקו, אחד הנבלים המקסימים של שנות ה80. נבל שפניו הם פניה של עולם העסקים האמריקאי כולו בשנות ה80- חזירי, מרוכז בעצמו, לא יודע גבולות ותאב בצע.

ב1987 כשארה"ב והעולם כולו התסחררו כולם מהקפיטליזם המסנוור בניצוחם של רייגן ותאט'צר היה אחד שלא כל כך התלהב והעז לומר על שעל ליבו- הכסף משחית, משחית מאוד אפילו.

אוליבר סטון מעולם לא פחד להיות הילד הרע של הוליווד. כל כך חתרני הוא שבסרט "תיאורית הקשר" דמותו הפארנויידית של מל גיבסון מעלה את ההשערה כי הוא סטון הוא סוכן של הממסד "אחרת אין סיכוי שלא היו מורידים אותו". מניפוץ המיתוס על ויאטנם שזכה להדים ממושכים ב"פלאטון" 10 שנים בלבד לאחר סיום המלחמה, ומאוחר יותר ב"נולד ב4 ביולי" כשסטון מעז להכניס את נער הפלא טום קרוז לכיסא גלגלים, דרך JFK, סרט הקונספירציות הראשון שנכנס בדלת הקדמית של עולם הבידור האמריקאי, סטון מעולם לא פחד לשאול שאלות קשות ולפעמים גם לתת תשובות נוקבות. וכשמדובר בביבי של הממסד- עולם העסקים והמסחר, סטון מכה ללא רחמים. אף אחד לא יוצא נקי, לא הממסד המושחת, הסוחרים חסרי המצפון שימכרו את אביהם תמורת כסף ולא הציבור שקונה את הכל בשקיקה. על רקע זה אולי הדמות המעוררת אמפטיה הוסף תמונהביותר היא דווקא של גקו הנבל, הוא אולי מושחת, מרושע ואנטיפט אבל הוא לפחות מכיר בפגמיו. נפילתו מעוררת רחמים.

אגב בסרט ההמשך שיצא לא מזמן חוזר סטון במפתיע לגקו שהוא מפוכך ובוגר יותר, אך עם אותו ניצוץ של רוע בעיניו.

ב2010 סטון הוא כבר לא נביא זעם. החיבור שלו עם מנהיגים שנויים במחלוקת כהוגו צ'אבז ואחמדינג'ד (סטון רצה לביים סרט דוקומנטרי עליו ונכשל) מעמידה אותו באור שלילי ובלתי לגיטימי. אך אם נחזור לשנות ה80 וננסה לבדוק מי היה מהראשונים לבשר על סיום החגיגה הגדולה, נמצא שם את סטון.

בשבוע הבא:1988 - שוב התלבטות "ביג", "ביטלג'וס" או אולי דווקא הסרט הזר "סינימה פרדיסיו". הצביעו והשפיעו!



יום שישי, 15 באוקטובר 2010

1986 חלק ב- חנות קטנה ומטריפה


ידידי ש. העיר את תשומת ליבי לסרט נפלא נוסף מ1986 שלא אוכל להתעלם ממנו- המיוזיקל "חנות קטנה ומטריפה"
למעשה מדובר ב"רימייק", גרסה שנייה לסרטו של רוג'ר קורמן מ1960, אחד מסרטיו הראשונים של ג'ק ניקולסון כשחקן. בפגישה שהייתה לפני מספר חודשים בסינמטק ת"א קורמן התרברב על כך שהסרט נחשב בזמנו למהיר ביותר בכל הזמנים בכל הנוגע להפקה- לקח לו יומיים וחצי לצלם את הסרט שאורכו במקור 80 דק'. קורמן מסכים שהסרט המחודש טוב יותר, האפקטים והצילום כמובן ברמה אחרת, אך בעצב הוא ציין כי משהו מהקסם המקורי נמוג לו.
מאז סרטו של קורמן זכה הסרט לעיבוד בימתי באוף ברודווי בשנות ה80, ומשם דרכו היתה קצרה לגרסת מיוזיקל חדשה ונוצצת בניצוחו של פראנק אוז, אמן הבובות ומי שהיה יד ימינו של ג'ים הנסון ב"חבובות". "חנות קטנה ומטריפה" היה הפרוייקט הראשון שלו ללא הנסון. לקאסט הראשי לוהקו ריק מוראניס ואלן גרין, וכחיזוק הובא סטיב מרטין, כוכב ענק אז והיום לתפקיד רופא השיניים הסדיסט הנורא.
העלילה בקצרה: צמח מסתורי הנוחת במפתיע ליד חנות הפרחים של מושניק מגיע לידו של סימור, עובד קטן ועלוב המאוהב באודרי הבלונדינית העובדת איתו. במהרה מגלה סימור כי הצמח ניזון מדם אנושי ומאכיל אותו מדמו שלו.לכשגדל הצמח דרישותיו גדלות וסימור יוצא במסע של מרחץ דמים על מנת לתחזק את הצמח המביא לו כסף, פרסום, תהילה ואת ליבה של אודרי. בשיאו של הסרט הצמח שבינתיים מתחיל לפצוח בדיבור ושירה, מתגלה כיצור מכוכב אחר שמזימתו להשתלט על כוכבינו הקטן וש
וחר השלום. המזימה נכשלת כאשר סימור מצליח להשתלט על הצמח המפלצתי ולבסוף זוכה בנערה ופורש לפרברים.
מה שמעניין בסרט הוא שסיומו המקורי היה שונה לחלוטין. אוז צילם סיום קודר ומקאברי שבו הצמח מצליח להרוג את אודרי וסימור ומזימתו צולחת כאשר הוא משווק כמתנה לחגים בכל בית אמריקאי טיפוסי. בסצנת הסיום שעלתה לבדה 3 מליון דולר אך מעולם לא שודרה בהקרנות מסחריות אנו רואים כיצד שורה של צמחי "אודרי 2" משתלטת על ערים מרכזיות בארה"ב ומביאות לתחילתו של חורבן האנושות.
הסיום שונה לאחר תגובות קשות מצד הצופים בהקרנות המבחן. אוז נאלץ לצלם שוב וזאת למרות שהוא ומרבית הקאסט תמכו בסיום המקורי המבוסס על ההצגה. "הקהל לא אהב שהורגים לו את הגיבורים הראשיים.. בהצגה זה מתקבל כי אחר כך השחקנים עולים לבמה, בקולנוע הם לא יכולים לעשות זאת" טען אוז בראיון 10 שנים מאוחר יותר. מספר שנים מאוחר יותר יצא הסרט עם הסוף המקורי בגרסת DVD אך הוא הורד במהרה ע"י מפיק הסרט דיוויד גפן שטען כי הוא מתכנן להוציא לאקרנים את הסרט מחדש עם הסיום המקורי. לרוע מזלו של גפן ושלנו העותקים של חומרי הגלם המקוריים הושמדו וכל מה שנשאר זה נגטיבים בשחור לבן.
הסיפור הזה מרתק מאין כמוהו לכל מי שנוגע בקולנוע וגם למי שלא- הוא אומר הרבה על גורלה של יצירה, דעת הקהל וההשפעה שלה על היצירה השלמה.
בפעם הבאה- כאמור 1987 כנראה וול סטריט שבת שלום!
נספח- הסוף המקורי http://www.youtube.com/watch?v=A47SweUlXAc

יום חמישי, 14 באוקטובר 2010

1986- הרומן של אתמול בלילה


אחד מהסטיות הקשות שלי הקשורות במערכות יחסים (ותסלח לי ע. זוגתי שתחיה שלא נחשפה עד כה לסריטה הקשה הזאת) היא לשבת עם הבחורה בליל חורף סגרירי ולראות איתה את הסרט הצ'יזי ביותר שיצא לי לראות אי פעם "הרומן של אתמול בלילה" . אני מודה- לא כולן מתחברות לזה וצריך מידה לא מבוטלת של ציניות וסרקזם כדי להבין מה כל כך כיף בפיסה ההוליוודית המלוקקת עד מוות הזאת, חסרת המודעות העצמית עד לגבול הפתטיות.
ומה שמדהים הוא שהסרט מבוסס על מחזה מאת דיוויד מאמט- אחד מהמחזאים המבריקים והשנונים בארה"ב, זה שאחראי ליצירות מופת כ"גלנגרי גלן רוס", "שם המשחק" ו"מחלק רצח". מאמט היהודי אוהב לעסוק באכזריות הקטנה של בני האדם, דבר שלא בא לידי ביטוי בסרט המתפקד יותר כמיוזיקל של מונטאז'ים- אותם קטעי מעבר מוזיקלים שהמפורסם שלהם הוא בסרט "רוקי " (מונטאז' האימון של רוקי בו הוא עולה על המדרגות בוושינגטון) שמטרתם לקדם את העלילה במינימום זמן. כך אנו זוכים לרצף בלתי פוסק של מונטאז'ים מלוקקים עד מוות המזכירים במידה פרסומות אמריקאיות ישנות. יש את מונטאז' המעבר לדירה, מונטאז' ההתקדמות במערכת יחסים, מונטאז' העזיבה, מונטאז' ההתגברות ואיך לא, מונטאז' פתיחת העסק.
הסיפור, בנאלי להחריד, מבוסס על העקרון השחוק "גבר פוגש אישה, מאבד אישה, זוכה בה בחזרה" . השחקנים בינוניים ביותר ומה שנחקק בזכרון הוא דמי מור בעירום לפני הניתוח, ובכל זאת אני לא יכול שלא לצפות בסרט הזה ולחוש אושר בלתי מוסבר, חוויה השמורה בעיקר לGUILTY PLEASURE ההנאה ממוצר נחות אך מבדר להחריד.
בשבילי אין יותר אייטיז מהסרט הזה- כמו סמל הנייקי הגדול המופיע על נעליו של דני, כמו מוזיקת הג'אז האטית והיאפית, כמו העיר שיקאגו המככבת בסרט כתפאורה ראשית. הוא זיקוק טהור של חווית שנות ה80 הפומפוזיות, המלאות חשיבות והיאפיות אך גם מלאות ההדר, ימים שלא ישובו עוד.
אין לי יותר מדי אינפורמציה על הסרט הזה, שהיה הצלחה בינונית בקופות ולא השאיר רושם רב לאחר מכן . רוב לאו ודמי מור , שניים מהכוכבים המובילים של שנות ה80 הצליחו להרוס לעצמם את הקריירה בשנות ה90 ולעשות סוג של קאמבק איש איש בתורו (לאו בטלוויזיה, מור שעוד כיכבה בשלל להיטים ב90, כשלה בגדול בסרטה "סטרפטיז" בתחילת שנות ה2000 וכיום עושה תפקיד פה תפקיד שם) גם שחקני המשנה ג'יימס בלושי ואליזבת פרקינס לא ממש השאירו חותם. ועדיין פיסת צמר גפן מתוקה ומקסימה ללילות קרים בפוך עבה ושוקו.

בשבוע הבא- 1987- שוב התלבטות "וול סטריט" שהחלק השני שלו בקולנוע, או "נשיכות קטנות" סרט ערפדים מגניב

יום שני, 11 באוקטובר 2010

1985 חלק ב- "מועדון ארוחת הבוקר"


כשאתה בבית בחופשת מחלה, כמו שאני עכשיו, זה זמן טוב להביט לאחור ולהיזכר בפעמים הקודמות בחייך שבהם היית בבית בחוסר מעש, מנסה להעביר את הזמן ולא כל כך מצליח. לילדים של שנות ה80 לא היה את השפע והמרחב הווירטואלי שיש לילדים היום. מה שכן,חידוש מרענן ומבטיח אחד כן היה להם- הכבלים הפיראטים. הכבלים של שנות ה80, בניגוד לאלו של עכשיו הציעו שפע של סרטים חדשים באמת, באווירה מחתרתית מגניבה וללא בולשיט מיותר או עריכה. כך למשל זכינו לסרט טורקי בכל שבוע, לצד שידורים אין סופיים של "קונאן הברברי". היו גם חידונים נושאי פרסים וסרט כחלחל בחצות אבל יותר מכל אני זוכר את מועדון ארוחת הבוקר, סרט שכנראה לא היה יוצא לי להתוודע אליו יותר מדי לולא אותם כבלים פיראטים. ישראל של שנות ה80 היתה פרובינציה תרבותית מובהקת שהחיבור שלה לעולם הגדול היה בחיתוליו.למרות הצ'רטרים, שער הדולר הנמוך ושלטון הליכוד שהביא מעט מהגלאם האמריקאי, ישראל נשארה תקועה מאחור כמו הייתה קיבוץ סגור שלא מקבל חברים מבחוץ. אחד הצהרים התרבותים היחידים היה הקולנוע ו"מועדון ארוחת הבוקר" עבורי היה בית ספר של סטריאוטיפים, או אולי בעצם "ארכיטיפים" של החברה האמריקאי. הסרט שהשכיל לשרטט בדיוק מדהים את החברה התיכונית האמריקאים על סוגיה- היפה, המוזרה, ה"אתלט", החנון, המופרע והמנהל הנורא ואולי מעל הכל השרת שרואה הכל. לנו לא היה בית ספר כזה, גם לא יהיה. מערך של מעמדות משורטט ומפורט, ממש מוסד בתוך מוסד, בעל חוקים וכללים משלו. מאוחר יותר ראינו גם את "קלולס" ואת "בוורלי הילס" ו"באפי" ולמדנו על המורכבות שאין לזלזל בה במוסד התיכון האמריקאי, על ההיררכיה, הפוליטיקה הפנימית והתככים.
ג'ון יוז אמר בראיון פעם כי נדרש אין ספור פעמים לכתוב ולביים המשך לסרט שנבחר כ"סרט הנעורים הטוב בכל הזמנים".
יוז אמר "לא יכולתי לעשות זאת, הדמויות הללו חשובות לי מדי". ואולי זה סוד הקסם. בשבילינו כל אותם דמויות לא יצאו מעולם מהספרייה. הם לא חזרו לשגרת חייהם (שהרי כולם יודעים שבנדר צדק- אחרי שיצאו הם יחזרו להתנכר לחבריהם לריתוק) הם לא התבגרו, התחתנו, התמסדו, הזדקנו. הם לא איבדו את נעוריהם לעולם. ולכן כל צפייה בסרט מרגישה כמו הפעם הראשונה.
בשבוע הבא: שנת 1986- אוקי אני שוב צריך את עזרתכם- או "תשעה וחצי שבועות של שכרון חושים" סרט די נשכח אבל עשה הרבה רעש בזמנו, או "חנה ואחיותיה" של וודי אלן, לא אחד מהגדולים שלו אבל אחד החביבים עלי, או "הרומן של אתמול בלילה" סרט הטראש הוליווד האהוב עלי.תהנו !

יום רביעי, 6 באוקטובר 2010

1985 חלק א, "בחזרה לעתיד"

אנו מגיעים לאמצע העשור המושמץ ביותר מבחינה תרבותית במאה ה20, ומה טוב יותר מאשר לציין אותו ב2 סרטי מופת שהכתיבו את הבון טון התרבותי של אמצע שנות ה80, שנים של קפיטליזם משתולל, איבוד ערכים, תחושת גדלות במערב ושמרנות מצד.

בחזרה לעתיד מדגים זאת היטב. הסרט הנפלא הזה (אף מרצה לתסריטאות או רוברט מקי לא ישכנע אותי אחרת- מדובר בתסריט המבריק ביותר שיצא מהוליווד ב30 השנה האחרונות), חוזר לתקופה שונה אך דומה מאוד לתקופה בה הוא נוצר- שנות ה50. התקופה שלפני המהפכה המינית, לפני ויאטנם ומותו של האתוס האמריקאי המנופח, לפני ניקסון והמיאוס של הציבור האמריקאי ממנהיגיה הכושלים, אך גם תקופה בה שחורים לא הורשו להכנס למועדונים של לבנים ועצם המחשבה על ראש עיר שחור נחשבה בדיחה לא מוצלחת (שלא לדבר על נשיא שחור..) ובה רונאלד רייגן הוא לא יותר משחקן בינוני ומטה.

מפתיע לראות שדווקא בקטעים מסויימים שנות ה50 מוצגות כנועזות ומתירניות לעומת השמרנות של שנות ה80- כך למשל בסצנה בה מרטי יושב עם אימו המעשנת סיגריה רחמנא ליצלן,ומוכנה "ללכת עד הסוף" עם מרטי המזועזע עד עמקי נשמתו מהמתירנות המינית בעידן הפרה-איידסי.

מרטי מקפליי, צעיר כל אמריקאי מתחבר למדען זקן ותמהוני בשם דוק בראון המפתח מכונית החוזרת בזמן. תאונה מצערת מובילה את מרטי לשנות ה50 בהן הוא פוגש במפתיע את אימו לעתיד, ובשרשרת של טעויות כמעט וגורם לכך שלא יוולד. כמובן שהתמה הזאת קשורה קשר ישיר לאחד מהסוגיות האהובות על חובבי הלוגיקה- פרדוקס החזרה בזמן. לפי פרדוקס זה "האם אפשרי לחזור בזמן, להרוג את הורינו ובעצם למנוע את היוולדותינו ואת החזרה בזמן?" וזה בדיוק מה שקורה בסרט. ואם זאת הסרט מתעלם מהאפשרויות הפילוספיות וניגש לעיקר- שיחזור ציני ואירוני של שנות ה50 מתובל באקשן וסצנות משעשעות למדי. התסריט כל כך טוב ומהודק שכל סצנה יושבת במקומה, שואלת שאלה שתשובתה נפתרת מאוחר .

הסרט מכיל אין ספור ציטוטים ומחוות לשנות ה50, ה80 ומה שביניהם. הוא לא מפספס אף הזדמנות לעקוץ, לקרוץ ולבדוק את כל האפשרויות האירוניות במסע בזמן. כך למשל באחת מהסצנות הבלתי נשכחות רואה מרטי את דודו התינוק, שיהפוך בעתיד לאסיר תמידי, שוכב בלול, ואומר לו "כדאי שתתרגל".גם רומנטיקה, אקשן, וכמובן איך אפשר בלי האביזר האופנתי של שנות ה80 שהצלחתו העצומה של הסרט העלתה את קרנו- הסקייטבורד.

הסרט זכה כמובן ל2 המשכונים, המשך גאוני ביותר ב1989, והמשך בינוני למדי מ1990 (שני ההמשכים צולמו ביחד). חלק 2 של הסדרה בחן לעומק את פרדוקס החזרה בזמן שצויין לחלן, וזכה באחד באחד מהבלוגים באינטרנט לתואר הנכסף "הסרט העתידי האמין ביותר" כאשר תופעות בסרט המתאר בצורה אופטימית יחסית את העתיד, התרחשו הלכה למעשה. כך למשל חזה הסרט את הפצת USA TODAY (ישראל היום האמריקאי) כרשת עיתונות יומית חינמית, יש גם איזכור לרשת מדיה ביתית שלא רחוקה מאיתנו, אך ב1989 היתה בגדר חלום בלבד.

מיותר לציין שהסרט והמשכיו זכו להצלחה חסרת תקדים. גורלו של כוכב הסרט מייקל ג'י פוקס היה עגום בהרבה- לאחר קריירה מזהירה בקולנוע ובטלוויזיה הוא חלה במחלת הפרקינסון ופרש ממשחק.

בפעם הבאה- החצי השני של 1985 "מועדון ארוחת הבוקר"

יום שני, 4 באוקטובר 2010

1984 סיוט ברחוב אלם


לא יאמן שעברו 26 שנה מאז הופעתו הראשונה של פרדי קרוגר על המסך. דומה כי מאז הוא שורץ בחיינו ללא הרף, בסרטי ההמשך, בסדרת הטלוויזיה, ברימייק שנעשה שנה שעברה ובאין ספור אזכורים בתרבות הפופ לסוגיה. כי קרוגר, כמו שניתן לראות בסוף כל סרט, לא מת אף פעם, ממש כמו האקסיומה הישראלית הידועה כי הפראיירים לא מתים רק מתחלפים.
קרוגר נולד במוחו המעוות משהו של במאי האינדי האמריקאי ווס קרייבן. אותו קרייבן החל את דרכו כבמאי מוביל בז'אנר ה"אקספלוייטיישן מוביז" סרטי אימה ומתח קשים מאוד לצפייה שחלקם נאסרו להקרנה בארה"ב בגלל האלימות הגרפית הרבה בהם. אחד הסרטים "הבית האחרון מימין" כלל סצנות קשות של אונס קבוצתי ורצח במסור עוד לפני "המנסרים מטקסס". הסרט כמובן נפסל אך למרבית האירוניה זכה גם הוא לחידוש הוליוודי רב תקציב (יחסית) בשנות ה2000.
הצלחתם של סרטי אימה זולים ואפקטיבים (סלאשרים בלשון האמריקנה) בסוף שנות ה70 כ"ליל המסכות" ו"יום שיש
י ה13" בסוף שנות ה70 סימנה את דרכם של יוצרים צעירים מחוץ לתעשייה שרצו לפרוץ ובגדול. דומה כי בניגוד לז'אנרים אחרים הדורשים מיומנות, כסף, ניסיון וכוכבים, דווקא הלוק החובבני והרשלני משהו של סרטי האימה עובד לא פעם לטובתם. האולפנים ראו כי טוב ונתנו הזדמנות ליותר ויותר יוצרים חובבי דם. קרייבן לעומת זאת לא היה שותף לחגיגה עד ל1984. הוא הסתובב עם התסריט ל"רחוב אלם" מספר שנים, מכתת רגלו מאולפן לאולפן, עד שהגיע לחברת הפקות קטנה "NEW LINE CINEMA" שמה שהחליטה לתת לו ולתסריט המורכב יחסית שלו הזדמנות.
קרייבן מספר כי הרעיון לסרט הגיע מסיפורים ששמע בתור ילד, אגדות אורבניות שכאלו על אנשים שחלמו חלום על מוות ומתו במציאות. דמותו של פרדי קרוגר התבססה על אחד משכניו שהיה ה"סוטה השכונתי" ושונה לרוצח ילדים.
מספרים כי ההפקה דרשה מקרייבן לשנות את הסוף המקורי שהיה סוף סגור (זהירות ספויילר !!!) ובו ננסי מתעוררת למציאות וורודה בה הכל חלום ומשפחתה בחיים. הסוף שונה כאמור לסוף פתוח שמאפשר סדרה של סרטים בכיכובו של קרוגר, נבואה שהגשימה עצמה מעל למצופה. רוברט אינגלנד נבחר לשחק את קרוגר וזכה לקריירה לחיים אך גם לטייפקאסט שנדבק לכל החיים, תלוי איך מסתכלים על זה. עוד בקאסט שיחק שחקן צעיר ולא מוכר שזהו סרטו הראשון, אחד ג'וני דפ, אולי אתם מכירים.
הסיוט ברחוב אלם הפך להצלחה מסחררת כשגרף 25 מליון דולר בהשקעה של פחות מ2 מליון דולר בלבד. יש אומרים כי זה הסרט שהציל את קריסתו של האולפן החדש והקטן , אולפן שהפיק מאוחר יותר את טרילוגיית "שר הטבעות". מה שגאוני כל כך בסרט הזה לדעתי,גם 26 שנה מאוחר יותר (ויש שיחלקו איתי אבל בשבילי אין אף סרט בסדרה שמשתווה לראשון)
הוא היכולת של קרייבן לממש סיוט, ולאפיין אותו טוב כל כך, ומותאם לכל דמות בנפרד. חלומות הופיעו לפני כן בקולנוע ותמיד היו אלמנט קולנועי מובהק הנועד בין השער לטשטש את רובד המציאות. אולם מעולם לפני כן לא היה שימוש מתוחכם כל כך בסיוט ובהשלכות שלו. ומה הסרט אומר על התקופה בה נוצר? האם הוא מכיל מסר סמוי על החלום האמריקאי שהוא בעצם סיוט? טוב כאן אני באמת מרחיק לכת, אבל אפשר למצוא למשל אזכורים שהופיעו בסלאשרים אחרים, לפחד מעצמינו, לסביבה הקרובה אלינו. בניגוד לסרטי המפלצות והחייזרים, האויב בסלאשרים מגיע מתוכינו, מהשכונה, מהרחוב, אפילו מהמשפחה.
לצערי ולצערם (או לשמחתם) של מעריצי הסדרה הרבים, הסדרה גוועה בצורה די מבישה כאשר דמותו של קרוגר ב3 הסרטים האחרונים הפכה לקריקטורה פאטתית על דמותו המקורית. השיא היה בסרט "פרדי נגד ג'ייסון" שהפגיש, בניגוד לכל חוקי הז'אנר בין 2 גיבורים של סרטים שונים בקרב "אחרון בהחלט". באופן לא מפתיע היה זה הסרט הרווחי ביותר וזה שהצביע על כך שהקהל האמריקאי מאס בסלאשרים אך לא מאס בבידור.
בפעם הבאה- 1985 "בחזרה לעתיד" או "מועדון ארוחת הבוקר" לא החלטתי.. רוצים לעזור? כתבו תגובה, כאן או בפייסבוק.
לילה טוב וחלומות נעימים....