1983 "ראסטי ג'ימס"

זה היה בגיל 11 או 12 שנחשפתי לראשונה לסרט הקסום הזה. אחי הגדול, חובב קולנוע לא קטן בעצמו, הכיר לי את הסרט כאשר הפך אותו לפולחן בו צפה פעם אחר פעם אחר פעם. החתרניות, רוח הנעורים, השחור-לבן האומנותי שלא היה מקובל אז (מאוחר יותר בשנות ה90 הוא יהפוך לאופנה בקולנוע ה"אומנותי"), והכריזמה הבלתי נדלית של שני הכוכבים שלה -מאט דילון ומיקי רורק, הרי הוא "האופנוען" קנו את ליבי מהצפיה הראשונה. מאז, למעלה מ25 שנה מאז שיצא, הוא עדיין אחד מהסרטים האהובים עלי, ובוודאי סרטו האהוב עלי של קופולה. מסתבר שקופולה עצמו מכליל את הסרט ברשימה הנפוחה "חמשת הסרטים האהובים עלי שביימתי", ואכן קשה שלא לא להתאהב ביצירה הפשוטה אך המורכבת הזאת, המבוססת על ספרה של ס.א הינטון (שכתבה גם את "נערי הכרך", סרטו הקודם של קופולה). קופולה ביים את הסרט בתקופת שפל שלו. לאחר הצלחות כבירות בשנות ה70 שהעמידו אותו בשורה של הבמאים המצליחים ביותר בהוליווד וכמכתיב דרך בחבורת הקולנוענים החדשים, קופולה ספג כמה מכות קשות דווקא כמפיק. חברת ההפקה שלו "אמריקן זואיטרופ" שהעניקה לו ולחבריו חופש פעולה כמעט מוחלט פשטה את הרגל לאחר סדרה של כשלונות, ביניהם אולי סרטו הכושל ביותר "אחד מהלב" (1982), והוא נאלץ לשוב לעבוד כבמאי שכיר, נתון לחסדיהם של האולפנים הגדולים אותם תיעב. אבל מתוך היאוש, ואולי בגללו נולדו כמה מסרטיו היפים והמרגשים של קופולה, סרטים הרחוקים מההירואיות ומהתקציב הגדול של האפוסים המפורסמים שביים בעבר כ"הסנדק" ו"אפוקליפסה עכשיו".

"ראסטי ג'יימס" נקרא באנגלית RUMBLE FISH על שם הדג המפורסם התוקף כל דמות שרואה, כולל בבאותו שלו. המטאפורה הזאת מצטרפת לשלל דימויים שונים העומדים בליבו של הסרט הכוללים את המשחק בין שחור-לבן לצבע המסמלים את מצבו הנפשי של הגיבור, אופנוען שאיננו מרגיש דבר, עד שמתחיל לפתע לגלות אמפתיה דווקא לדג. עוד דימוי מוביל הוא השעון, המופיע בכל פריים ופריים בסרט (בדוק!!) ומסמל את הזמן האוזל, כגורל ידוע מראש של גיבור הסרט.

הסרט לא הצליח במיוחד בקופות למרות שכיסה את ההשקעה, ולא רשם איזה שהוא הישג מבחינת ההשפעה שלו על תרבות הקולנוע והפופ בכלל, לפחות לא עם צאתו, ובכל זאת לדעתי מדובר באחד הסרטים המרגשים והיפים שראיתי מימי.

בפעם הבאה- שנת 1984 "סיוט ברח' אלם" ... תבואו יהיה מפחיד...

שנת 1982- אי.טי,חבר מכוכב אחר

"את לא יכולה לספר לאף אחד עליו.."

"למה"

"כי מבוגרים לא רואים אותו"

שיחה זאת בין שני אחיו של אליוט, גיבור הסרט אי.טי מסמלים אולי יותר מכל את סוד קיסמו של הסרט שהפך עם צאתו לסרט הרווחי ביותר בכל הזמנים, שיא שנשבר רק 13 שנה מאוחר יותר ע"י סרט נוסף של שפילברג (פארק היורה). שפילברג התעקש לעשות סרט ילדים המיועד לילדים ומסופר מנקודת מבטו של ילד, כאשר עד לחלקו האחרון לא ניתן בכלל לראות פנים של מבוגר (למעט אימו של אליוט) והסרט כולו מצולם מזווית נמוכה במיוחד, זווית של ילד בן 12.

הסיפור לסרט נולד בסוף שנות ה70, מיד לאחר הצלחת סרטו של שפילברג "מפגשים מהסוג השלישי" שפילברג הוכיח כי הקהל מוכן לקבל סיפורים על חייזרים המעוניינים ליצור קשר עם בני האדם ואף להתיידד איתם ולא לתקוף אותם, לראשונה בתולדות הז'אנר. התסריט המקורי נקרא "שמי לילה" והיה אפל ואלים בהרבה. במהלך צילומי "אינדיאנה ג'ונס" פגש שפילברג במי שתהייה רעייתו הראשונה של האריסון פורד- מליסה מאדיסון, שהציעה לשפילברג רעיון מקורי למדי "מה יקרה אם אחד החייזרים ישאר מאחור, בכדור הארץ, ללא חבריו ויפגוש ילד קטן.." הרעיון נשמע תמים ואופטימי למדי. אופטימי-משום שכידוע חייזרים בקולנוע האמריקאי סימלו הרבה יותר ממה שהם. הם סימלו את ה"אחר" , כוחות האופל, יהיה זה הרוסים, הוויאטנמים או כל אוייב כלשהו, וסרטי מד"ב הציגו זאת היטב, כאשר ניצחון בני האדם לנצח יהיה ניצחון אמריקאי, נצחון של רוח החופש על החושך. ולפתע אנו שומעים קולות אחרים.


ואולם, אי.טי הוא תוצר מובהק של משטר אולטרה שמרני המקדש את ערכי המשפחה. הנשיא רייגן ביקש הקרנה מיוחדת בבית הלבן בליווי שפילברג היהודי.הסרט המספר על משפחה חד הורית, מראה כיצד הילד אליוט מצליח להתגבר על חסרון אביו בחייו ולהפוך ל"גבר שבמשפחה". מפגשו עם החייזר מעביר אותו מסע של התבגרות בסופו הוא לומד להיות עצמאי והחלטי. כך למשל סצנת הצפרדעים המפורסמת בה אליוט מארגן מרד בכיתתו כנגד ניתוח חיות חסרות ישע וזורק את הצפרדעים המיועדים לניתוח.

אי.טי היה ונשאר זכרון עמום, קונצנזוס, ורגע מכונן בילדותם של רבים הגדלו בשנות ה80. אחד מסמלי האמריקניזציה שהחלה לחדור לארץ הופיע עם שלל המוצרים הנלווים לסרט, אחד הראשונים שהשכיל לנצל את מעמדו על מנת להפיק רווחים נוספים.

אך למרות המסחור הרב (מספרים כי חברת השוקולד "הרשיז" שהייתה אחת הראשונות להחדיר פרסומת סמוייה בקולנוע רשמה רווחים של 40 אחוז מממתקי "ריסז פיסס" שכזכור מילאו חלק משמועתי בתחילת הסרט בקשר בין אליוט לאי. טי)

הסרט נותר פיסת תמימות,תום וילדות שאיננה עוד.

בשבוע הבא- שנת 1983 אין לי עדיין רעיונות, יש למישהו ?
נ.ב
ואף מילה על התיאוריה של מורי ורבי אסף ציפור, והמבין יבין ...

הסרטים ששינו את חיי/1981- שערי שמים

שערי שמיים הוא אולי הסרט הראשון ברשימה שלא ראיתי במלואו, או לפחות אינני זוכר צפייה רציפה שלו. הוא כאן לא בגלל הסרט עצמו, שהוא מעיין מערבון/אפוס מודרני. הוא כאן בגלל היותו הכישלון הגדול ביותר בתולדות הוליווד בכל הזמנים.

ברשימת "הכישלונות הגדולים ביותר" מופיע "שערי שמיים " אמנם רק במקום השביעי שסרטים כמו "אי הפירטים" (1995, רני הרלין) ו"סהרה" (2005 ברק איזנר) מקדימים אותו, אך קשה להתייחס לסרטים אלו כאל כישלון מוחלט, בעיקר לאחר הכנסות שעשו בDVD והקרנות נוספות. בעוד "סהרה" הפסיד אומנם 100 מליון דולר אך עשה 119 מליון בקופות, שערי שמיים עשה 3 מליון עלובים ביותר, הביא להתמוטטות אולפני יונייטד ארטיסט, מוותיקי התעשיה, וחיסל את הקריירה המבטיחה של אחר מבמאי הוליווד הצעירים והמוכשרים מייקל צ'ימינו.

הסיפור מאחורי הפקת "שערי שמיים מעניין יותר מהסרט. צ'ימינו שרכב על גלי הערצה לאחר הצלחתו הביקורתית והקופתית הגדולה עם "צייד הצבאים" 3 שנים קודם לכן, קיבל גיבוי מלא מאולפני יונייטד ארטיסט ותקציב של 10 מליון דולר שנחשב גבוה למדי באותם שנים וזאת לאחר שהתסריט ישב במדפי החברה כ10 שנים. צ'ימינו הידוע בפרפקציוניזם המוקצן שלו, משך עוד ועוד ימי צילום שכל אחד מהם עלה כ200 אלף דולר וזאת מבלי לתת דין וחשבון לאולפנים שהאמינו בו בעיניים עצומות. התקציב התנפח ועמד לבסוף על כ40 מליון דולר- שווה ערך ל120 מליון דולר של היום ואחד התקציבים הגבוהים עד אז. הגרסה הראשונית עמדה על למעלה מ3 שעות וצ'ימינו נאלץ לקצץ את הסרט בחצי. הקרנות המבקרים בישרו על כשלונו הקרב של הסרט . רוג'ר אייברט קרא לסרט "הבזבוז השערוריתי ביותר שצפיתי בו" .

כישלונו הצורב העיב על כל תעשיית הקולנוע בארה"ב. שעתם היפה של הבמאים הצעירים כפרידקין, סקורסזה וקופולה הגיעה לסיומה באקורד סיום צורם וחופש הפעולה הגדול שניתן להם הופסק. האולפנים נמכרו לMGM ונסגרו במהרה, צ'ימינו מצא עצמו שנים מחוץ לתעשייה כאשר הוא מביים בעיקר סרטים דלי תקציב ולא משמעותיים. כריס קריסטופרסון, מכוכבי הסרט, תולה את הכישלון בגורמים נוספים. לטענתו ראש האולפנים נפגש עם מזכיר המדינה החדש אלכסנדר הייג שייצג את משטר רייגן שרק נכנס לתפקיד. לטענתו ראשי האולפנים הבטיחו להייג כי "לא יהיו עוד סרטים המציגים את ההיסטוריה האמריקאית בצורה שלילית כמו "שערי שמיים" . מגמה זאת, סימנה את ההתחזקות הפיקוח על התהליך היצירתי בהוליווד, התחזקות השמרנות והתערבות הממשל בתכנים אומנותים.

עם השנים הסרט זכה לעדנה מחודשת עם הקרנתו בערוץ הכבלים פורץ הדרך Z TV . אך כישלונו המהדהד המשיך להישמע עד עצם היום הזה

בשבוע הבא 1982 "איטי- חבר מעולם אחר"

הסרטים ששינו את חיי- שנת 1980 "טיסה נעימה"

הגענו לעשור חדש ומסעיר- שנות ה80. צבעי הפסטל, רייגן ותאצ'ר, מוזיקת פופ וניו וויב, היפים שהפכו ליאפים ומעל הכל חוסר מודעות עצמית.

דומה כי בעשור הזה קראה תופעה אנטרופולוגית ששווה לחקור- באופן זמני וחד פעמי נעלמו האירוניה, חוש הטעם הטוב והמודעות העצמית לחלוטין, והתוצאה היא שלל סרטים, אלבומים ואביזרי אופנה מזעזעים במיוחד, כשהעולם שותק לנוכח הזוועות. כיום כאשר אנו מביטים על התרבות בשנות ה80 היא מזכירה לנו לא פעם את תקופת הבארוק והרוקוקו של המאה ה19- חוסר טעם מופרז, גרנדיוזי על סף האוונגרדי ששלט במיינסטרים. מספיק לראות את טקס הפתיחה של אולימפיאדת לוס אנג'לס ב1984 כדי להבין במה מדובר.

היוצא מהכלל המעיד על מהכלל הוא "טיסה נעימה" של האחים צוקר וג'ים אברהמס, אותם יוצרים בולטים בתחום ה"פארודיה המטורפת" ז'אנר שלמעשה קם עם הסרט הזה (ויש אומרים לפני כן עם סרטיו של מל ברוקס בשנות ה70).

טיסה נעימה היא פארודיה על סרטי האסונות, אותם סרטים פופלארים שפרחו בסוף שנות ה70 ("המגדל הלוהט", "הרפתקאה בפוסידון") מסורת סרטי האסונות נמשכת עד היום בגלים (ארמגדון בשנות ה90, היום שאחרי מחר בשנות ה2000) אך יש אומרים כי "טיסה נעימה" ודומיו הגחיכו אותם עד כדי כך שהפכו לבלתי רלוונטים. סרטי הפארודיה שהחלו בשנות ה80 והגיעו לשיא בשנות ה90 (וצנחו בשנות ה2000) . מה שנחמד כל כך בסרטים הללו הוא שאף אחד לא נשאר חייב- הסרטים יורים לכל הכיוונים ובמידה רבה של הומור עצמי. כך למשל שחקן הכדורסל האלמותי קארים עבדול ג'באר לא מהסס לצחוק על עצמו כאשר באחת הסצנות ילד מגיע לתא המטען ומתחיל לרדת על ביצועיו של ג'אבר בל.א לייקרס. ספק אם ג'אבר קיבל שכר עבור הסרט שתקציבו עמד על 3 מליון דולר בלבד, סכום זעום גם במונחים של פעם.

כשלונו של "שערי רקיע" שנה מאוחר יותר רק הבליט את הצלחתו הרבה של "טיסה נעימה" שהרוויח 83 מליון דולר והביא לסרט המשך מצליח (הפעם היה מדובר בחללית), הוליווד המלאה בעצמה, הבטוחה בעצמה, היהירה והשחצנית קיבלה מכה בביצים. ואין כמו האחים צוקר כדי לעמוד בצד ולצחוק

בשנה הבאה :1981- שערי רקיע(מייקל צ'ימינו) יהיה אסון

הסרטים ששינו את חיי- שנת 1979: "הנוסע השמיני" ו"מקס הזועם"

האמת שהיתה לי התלבטות רבה בין 2 הסרטים שהם גם דומים וגם שונים מאוד אחד לשני, אז למה לא לדבר על שניהם?
"מקס הזועם" ו"הנוסע השמיני" הם למעשה שני צדדים של אותו מטבע- אחד הוא סרט מחתרתי, עצמאי ודל תקציב שהפך להפתעה מסחררת בוודאי לאור האלימות הקשה שהוצגה בו, השני סרט אולפנים, עתיר תקציב שגם הוא הפך להצלחה לא קטנה. שניהם הובילו לסדרת המשכים מצליחה, שניהם גילו לעולם 2 מכוכבי הוליווד הבולטים בשנות ה80 וה90 (סיגורני וויבר ומל גיבסון)
אך מה שלדעתי המכנה המשותף הבולט בין 2 הסרטים הללו הוא תחושת הפראנויה המלווה את הצפיה בשניהם, תחושה שהיתה שייכת עד כה לסרטי אימה מובהקים. ב"נוסע השמיני" הפרנויה מגיעה מתחושת הקלסטורופוביה הנלוות למסע של הצוות (ושל הצופים) בחללית הקטנה והמתפוררת למדי. זאת איננה החללית הלבנה והפסטורלית של "אודיסאה בחלל" אפילו לא החללית המאותגרת ארכיטקטונית של "מלחמת הכוכבים" מדובר כאן בסוג של מבוך מתחתי אפל ומיאש שהופך את מרדפו של אותו יצור נורא למפחיד אף יותר. ב"מקס הזועם" הפרנויה נובעת דווקא ממניעים אחרים- מהפחד ממקומות פתוחים. אותו עולם פוסט אפוקליפטי בו גיבסון מתנהל בערבות אוסטרליה הנידחות רווי ב"זומבים" מפחידים שאין להם אלוהים. התחושה כאילו כל רגע יכול לקפוץ עליך עוד איזה זומבי נוראי מלווה את הצופים לאורך כל הסרט.

מקס הזועם (במקור MAD MAX- מקס המשוגע) הופק בתקציב זעום של 4000000 דולר אוסטרלי והפיק רווחי שיא בזמנו של למעלה מ100 מליון דולר. הצלחתו העלתה את הרף לאלימות הקשה בסרטי אקשן ומדע בדיוני שעד כה לא עמדה בחוקים הנוקשים של הצנזורה . כוכב הסרט מל גיבסון המשיך במסורת של סרטים אלימים במיוחד שמותחים את הקצה בין אומנות לפורנוגרפיה גרפית בקולנוע הממסדית, עניין שיעמוד למבחן בשנות ה80 השמרניות ולאחריהם. בסוף שנות ה70 פרח ז'אנר סרטי ה"אקספלוייטשן" אותם סרטי אימה קיצונים במיוחד שהראו אלימות גרפית קשה והוחרמו במדינות שונות בעולם. "מקס הזועם" שהופץ בתחילה באוסטרליה- מדינה ליברלית יחסית מבחינת הגבלי צנזורה, הפך להצלחה מסחררת ופתח את הסחר.

לעומת מקס הזועם "הנוסע השמיני" (במקור "ALIEN" אולי התרגום היחידי בעברית שעולה על המקור) מראה בעיקר אלימות מאופקת. הבמאי רידלי סקוט השכיל להפנים את מסרו של אלפרד היצ'קוק כי השוט שלא תראה על המסך הוא המפחיד ביותר. ואכן המפלצת מופיעה לרגעים ספורים בלבד.
הנוסע השמיני ו"מקס הזועם" הציגו 2 דמויות חזקות הנלחמות בכוחות הרשע, אך בעוד ה"נוסע השמיני" הציג לראשונה דמות נשית חזקה מובילה (המפיקים אגב טוענים כי בתסריט המקורי היו רק גברים) "מקס הזועם" מציג שוביניזם טהור במלא הדרו.
שני הסרטים כך או כך שינו את ההיסטוריה הקולנועית ללא שעור
בפעם הבאה: 1980 "טיסה נעימה"

הסרטים ששינו את חיי:שנת 1978- בית החיות

פרט טריוויה מעניין מראה שבאותה שנה שבו יצא הסרט "בית החיות" יצא סרטם הראשון של הצמד הפרוע צ'יץ וצ'ונג "מוציאים עשן" (SMOKING UP) . שני הסרטים הללו הציגו הוליווד אחרת- אנרכיסטית, בועטת במוסכמות, חתרנית ובלתי מצונזרת.


אפשר לומר הרבה דברים רעים על סרטו של ג'ון לנדיס, על זה שהיווה את הבסיס לסדרות סרטי הסלפסטיק דוגמאת "אמריקן פאי" ודומיהם ובכך רידד את הקולנוע לרמות חדשות, בכך שהיה מהראשונים שהכניס הפרשות גוף למיניהם ללב המיינסטרים האמריקאי, בכך שעודד שימוש בסמים ואלכוהול למורת רוחם של השמרנים, אך עם זאת קשה להתווכח על תרומתו הרבה ועל הרוח החדשה שהציג, וזאת למרבית האירוניה, רגע לפני שהקולנוע והטלוויזיה ישטפו בגל של שמרנות מוסרנית מבית היוצר של רונאלד רייגן וחבורתו. הסרט המגולל את סיפורם של ילדי קולג' פרחחים במחזור 1962, הציג לראשונה גיבורים שהם לא רק אנטי גיבורים מוחלטים, הם גם נראים כך ומרגישים כך, ובכל זאת מצליחים לסיים את הקולג' כשידם על העליונה בעוד חבורת ה"מוצלחים" נכשלת כשלון חרוץ. צחוק הגורל הוא כי במציאות דווקא אלו שגילמו את חבורת בני "דלתא" האנדרדוגים נעלמו בתהום הנשייה במקרה הטוב (תומאס הלסה הוא השחקן הבולט ביניהם, שאף זכה באוסקר על משחקו בסרט "אמדאוס" ולאחר מכן נעלם לסרטים זניחים) , ובמקרה הגרוע הקרירה שלהם נקטעה באופן טרגי יותר (ג'ון בלושי שנפטר ממנת יתר ב1982) בעוד מנהיג חבורת ה"רעים" קווין בייקון הפך לכוכב ענק המככ

ב עד היום בסרטים מרכזים. האם מדובר בקללה או סתם בצירוף מקרים אומלל ? אין לדעת.


"בית החיות" הוא סרטם הראשון של חבורת "נאשונל לאמפון" אותה חבורה שנולדה במגזין הפופלארי באותו שם. במהלך השנים חבורת הכותבים והבמאים הצעירים יציגו שלל קומדיות פרועות ומשעשעות למדי ששינו את פני הקומדיה האמריקאית. הפוליטיקלי קורקט נדחק החוצה לטובת דאחקות על חשבונם של.. מי לא בעצם? כאשר על הכוונת נמצא ה"ממסד" קודם כל, אותו גוף אמורפי המסמל כל רע או כמו שהוא נקרא בסלנג האמריקאי "THE MAN". הצלחתו המסחררת של הסרט הראתה כי קיים קהל עצום המשתוקק לקומדיה מזן חדש, חדה וחריפה יותר, קיצונית ומצחיקה הרבה יותר.





בשבוע הבא: שנת 1979- "מקס הזועם" ו/או "הנוסע השמיני" עוד לא החלטתי