לקראת סיום העשור הנוכחי, חשוב (גם אם לא כל כך נעים) להביט אחורה על העשור הנוראי הזה, עמוס המלחמות, הטרגדיות, המחלוקות והקונפליקטים שרק הלכו והתעצמו. תחילת העשור (והאלף) הביאו לא מעט תקוות לעתיד טוב יותר. המהפכה הטכנולוגית החשובה מאז המהפכה התעשייתית ובראשה רשת האינטרנט, הבטיחה את התממשות חלום ה"כפר הגלובלי" בו ילד מפקיסטן מתקשר עם חברו ביפן, בו כולנו צורכים תרבות דומה, הגבולות בין המדינות מטשטשים והיינו כעם אחד. לצד זה, עשור שנות ה90 הרגוע יחסית שבו מסך הברזל התמוטט בעקבות קריסת ברה"מ וגרמניה, ותמורות פוליטיות אחרות הבטיחו שקט יחסית.אם זאת, תמיד היו אלו שפקפקו באופטימיות המופרזות הזאת, התריעו, ושימשו נביאי זעם הקוראים לעם להתפכח ולהריח את הקפוצ'ינו. אחד מהם הוא דארן ארונופסקי, במאי יהודי מניו יורק, אחד מהקולות הצעירים והמבטיחים של הקולנוע האמריקאי החדש לצד פול תומאס אנדרסון, ריצ'ארד לינקלייטר ורבים אחרים. ארונופסקי החליט לקחת את ספרו של הסופר האמריקאי השולי יחסית הרברט שלי (ספר נוסף שלו "התחנה האחרונה ברוקלין" עובד בעבר לסרט כושל), סופר שטען בעבר שאדפטציה לקולנוע לספרו זה הוא בלתי אפשרי בעליל. ארונופסקי הוכיח שהוא טועה. לאורך כל הסרט ארונופסקי מפציץ בכל טריק אפשרי אם זה בעריכה המתוחכמת, הצילום המרהיב, הפסקול קורע הלב ובעיקר משחקה יוצא הדופן של אלן ברנשטיין שרק אלוהים יודע איך הפסידה באותה שנה את האוסקר לג'וליה רוברטס.
בגדול הסרט מדבר על התמכרויות לסמים והמחיר הכבד שמשלמים המתמכרים, אך במבט לאחור הסרט הוא לא פחות מתמרור אזהרה לחברה כולה על האסון האורב לנו ממש מאחורי הפינה. באופן נבואי ממש הוא חוזה את עלייתם של תכניות הריאליטי (נכון בסרט מדובר בשעשועון אבל בינינו, האפקט הוא אותו דבר) וההשפעה שלהם על כולנו, את הסימום של אמצעי התקשורת את החברה כולה, את הסוף הטרגי שרק נעשה טרגי יותר ויותר ללא ניצוץ של אופטימיות.
אני זוכר שראיתי את הסרט בחוג לקולנוע במכללת הדסה. התגובה של כל היושבים בחדר היתה שתיקת תדהמה אחת גדולה. לקח לנו כמה דקות לקום מהכיסא. שנים אחר כך ראיתי אותו שוב. התדהמה לא התעדנה. חשבתי לעצמי על הרגעים המצמררים באמת בסרט, על אלן ברנשטיין שוכבת בתנוחה עוברית ומחכה לנס, על ג'ארד לאטו מתקשר לג'ניפר קולוני וכשהיא שואלת אותו בקול שבור ובוכה "מתי תבוא" הוא עונה לה "בקרוב", היא מבקשת "אולי תבוא היום" והוא נשבר. אלו הרגעים הקשים באמת, ללא אפקטים, ללא ויזואליה קשה וללא רעמים וברקים.
הסרט היה כישלון גדול כשיצא וזכה למעמד של פולחן מאוחר יותר. בסוף אותה שנה נבחר ג'ורג' בוש לנשיא ארה"ב במסע הבחירות המפוקפק ביותר שידע ארה"ב מזה שנים, שנה מאוחר יותר הסיוט התחיל. אסון התאומים, מלחמות בעירק ובאפגניסטן, כלכלה מתמוטטת, אסונות טבע, דם ואש ותמרות עשן. ממש כמו בסרט המתאר את עונות השנה המתחלפים, את האופטימיות ותחושת ה"היי" המזוייפת המתחלפת במהרה לתחושת דאון ולנפילה כואבת, כך נפלנו כולנו למציאות המכאיבה.
אותו ארונופסקי התברגן וכיום הוא מועמד לאוסקר על סרטו "ברבור שחור", שאר שחקני הסרט הצליחו במידה זאת או אחרת (קולוני זכתה באוסקר על "נפלאות התבונה" לאטו פרש ממשחק והתמקד במוזיקה) . השחקנים מספרים כי החוויה על הסט הייתה קשה ומורכבת במיוחד. מסתבר שארונופסקי לא ריחם על שחקניו כפי שלא ריחם על דמויותיו בסרט, והורה להם להתנזר מאלכוהול, סיגריות, קפה וסקס למשך מספר שבועות על מנת שיבינו את משמעות המושג "השתוקקות".
אחד מחברי סיפר לי פעם שמרצה לקולנוע באונ' ת"א בחר להראות לסטודנטים את הסרט בזמנו כדוגמה לשימוש נבון בעריכה קולנועית, בעוד שבוע לאחר מיכן הופיע כתבה שלו המכתירה את הסרט כ"גרוע ביותר בעשור". אולי היחס האמביוולנטי של אותו מבקר ממחישה את היחס של כולנו לסרט ולעשור כולו- אנחנו נגעלים ממנו, אבל אנחנו לא יכולים להסיר את מבטינו.
בפעם הבאה -2001 "חיים בהקיץ"
בונוס- לינק לבלוג הקודם שלי, העוסק בהרהורים על עשור שנות ה2000 והקולנוע בו בפרט (עם התייחסות גם לרקוויום)
שנה של התבגרות עבורי, שנות הטיפשעשרה ואולי זאת הנטייה שלי להביט בערגה על השנה המשמעותית הזאת ששינתה מן הסתם גם אותי, אך בכל זאת. לא פלא שגם הסרטים המובילים בקופות ובאוסקרים כוללים דמויות חריגות כ"פורסט גאמפ"ועלילות חריגות כ"ספרות זולה".