הסרטים ששינו את חיי שנת 2008-האביר השחור

שנת 2008 היא שנת מפנה בפוליטיקה האמריקאית והעולמית. לאחר שנים של דיכוי נשיא שחור נבחר לעמוד בראש המעצמה הגדולה בעולם והוכיח ש"אנחנו יכולים". זוהי שנה של משבר כלכלי כבד שהעיב על החגיגה הגדולה, שנה שבה ארה"ב ממשיכה להתבוסס בבוץ העיראקי והאפגני וכלכלות העולם קורסות אחת אחרי השנייה. דווקא על רקע המשבר הזה הוליווד מציגה שורה של סרטים חתרנים ואנטי ממסדיים שבועטים בבטן הרכה של הממסד השמרני מבלי שבכלל ישים לב. סרטים כמו "סופרבד",ו"הדייט שתקע אותי" הציגו אנטי גיבורים מוחלטים כגיבורים נהדרים שזוכים בכל הקופה, סרטו של תומס פול אנדרסון "זה יגמר בדם" הראה דמות של נבל מוחלט כגיבור מעורר הזדהות. ומעל הכל היה סרטו של כריסטופר נולן "האביר השחור" סרט נהדר שזכה אומנם להתעלמות בטקס האוסקר אך להצלחה קופתית מרשימה. נולן עושה "ריבוט" לסרטי בטמן, כלומר מאתחל את הסאגה הקולנועית שברא טים בארטון בשנות ה90 ובורא גרסה נאמנה יותר למקור- הקומיקס של DC המציג את דמותו האפלה, המסוכסכת עם עצמה והרב גונית של באטמן. בכלל מעניין לראות את גילגולו הקולנועיים השונים של באטמן לאורך השנים ולהשוות אותה לסביבה הפוליטית/חברתית ששררה באותם שנים. 2 הסרטים הראשונים בסדרה שבויימו ע"י בארטון הציגו את העיר גוטהאם כפנטזיה מקאברית אך צבעונית וחיה כמיטב מסורת סרטיו של בארטון. הימים היו ימי סוף שנות ה80, משטרו של ג'ורג' בוש האב השנוי במחלוקת שסיבך את ארה"ב בשלל פרשיות שונות ומשונות . הציבור האמריקאי שהתאהב בקפיטליזם הדורסני של המפלגה הרפובליקני ובראשה רייגן בשנות ה80 מאס בה בתחילת שנות ה90 ושני הסרטים הראשונים בסדרה מסמלים במידה מסויימת גם את המיאוס בדמות ה"אמריקאי הגיבור". לראשונה נראה גיבור על אמריקאי שאיננו מסמל את הצדק וטוב הלב המוחלט אלא דמות מורבידית , מורכבת ובהחלט לא חד משמעית. המשך הסדרה החזיר את באטמן לקדמת הבמה כגיבור על עשוי ללא חת בתקופת קלינטון בה האמון של הציבור האמריקאי חזר במידה מסויימת לממשל ולעומדים בראשו. עם זאת הסרטים הבאים בסדרה היו מצועצעים כל כך עד שכמעט הביאו לחיסולה.

ואז הגיע נולן. ב2005 הוא הציג את הסרט הראשון בטרילוגיה החדשה שלו, טרילוגיה שכאמור ממציאה את המיתוס של באטמן מחדש. בניגוד לרוב גיבורי העל מה שמבדיל את באטמן הוא היותו אנושי ופגיע. באטמן הוא למעשה אדם רגיל, טוב לא לגמרי רגיל כי לא כל אחד מאיתנו הוא מליארדר שגר בטירה, אבל באופן עקרוני אין לו כוחות על מיוחדים. וכמו כל בן אדם רגיל הוא טועה, הוא מפחד, והוא פגיע. אך מה שבארטון הראה במרומז, נולן לוקח רחוק הרבה יותר. בסרטיו של נולן באטמן ועמיתיו הם כמעט האוייב ולא הגיבור והגבול בין הטובים לרעים מטושטש במכוון עד לא ידע. בולטת במיוחד דמותו של הג'וקר, דמות מורבודית ומרתקת שמשוחקת בגאונות ע"י השחקן המנוח הית' לדג'ר (שזכה באוסקר על תפקיד זה לאחר מותו)

נולן משרטט אמריקה אחרת, פגועה, בודדה וזועקת לעזרה שלא רק שאיבדה אמון במנהיגיה, היא על סף אבוד אמון בעצמה. כל מה שנותר הוא לחכות למושיע (אולי בעל צבע שונה מהמקובל) שיציל אותה מהקטסטרופה

בפעם הבאה- שנת 2009 "וואלס עם באשיר"

הסרטים ששינו את חיי- שנת 2007 "ארץ קשוחה"

זה התחיל בשיער של חוויאר בארדם. מי חשב על התסרוקת המוזרה הזאת? אבל מסתבר שבעולם של האחים כהן אין אלוהים. כך היה גם ב"בארטון פינק", ב"יהודי טוב" ובשלל סרטיהם אפשר לראות שהאחים היהודים האלו שוחים נגד הזרם. הם מסיימים סרטים באמצע, הם שותלים חידות לא מובנות, הם הורגים את הגיבורים שלהם ללא סיבה, ונותנים להם תיספורות שלא מהעולם הזה.

"ארץ קשוחה" היה כרטיס הכניסה של הכהנים ללב ליבה של הוליווד, לאחר שנים של קולנוע מוערך אך לא כלכלי, בהם כיהנו הכוהנים כילדים המופרעים של עולם הקולנוע האמריקאי. הכהנים אספו סביבם חבורה של יוצרים, שחקנים ואנשי מקצוע וביחד הקימו סוג של סדנת בוטיק ארט האוס שלה תו איכות גבוה במיוחד. קבלתם להוליווד מסמלת אולי את ההתבגרות של הממסד האמריקאי והנכונות שלו לקבל קולות שונים. לא בכדי שנה מאוחר יותר נבחר נשיא שחור לעמוד בראש המעצמה היחידה בעולם.

שנת 2006 "בוראט" ו"המבוך של פן"

שנת 2006 היתה משמעותית מאוד מבחינתי. זאת היתה השנה האחרונה שלי בקנדה והשנה בה קשר רומנטי משמעותי שלי נגמר לאחר שנים רבות. מצאתי את עצמי מבולבל ותוהה בטורונטו הקפואה והזרה, אבל גם סקרן ומתפלא כלפי הסובב אותי. עברתי מהפרברים הרחוקים לאיזור החופים המגניב והתוסס. פגשתי אנשים חדשים. יצאתי הרבה. אפשר להגיד שזאת אולי אחת השנים החשובות בחיי.
ובקולנוע? קשה לומר. 2006 לא תיזכר כשנה חשובה או פורצת דרך. לצד ההתקדמות הטכנולוגית והאפשרויות הגלומות בה (זאת השנה הראשונה בה הופיע אתר יוטיוב ששינה את עולם המדיה והקולנוע בפרט) עדיין שוברי הקופות ההוליוודים שלטו והקו המסורתי נשמר. בשיממון הקולנועי בלטו 2 סרטים חדשים, חדשנים ושונים. "בוראט" הוא הרחבה של הפינה הקבועה של סאשה בארון כהן בתכנית הקאלט הבריטית שלו "עלי ג'י" שרצה מסוף שנות ה90 עד אמצע ה2000. כהן, יהודי כשר למהדרין שפקד את הארץ לא פעם, מצא דרך חדשה לפצח את הומור המתיחות הנדוש והבנאלי. הוא המציא מספר דמויות אקסצנטריות לחלוטין ובעזרתם עשה הכל כדי להביך את סביבתו. וכך בתחפושת של דמות פיקטיבית קיצונית הוא יצא לחקור את מנעמיה של ארה"ב האחרת. מה שעובד ב"בוראט" בניגוד לסרטיו של יהודה ברקן למשל, היא העובדה שלא משנה כמה אדיוט יוצא הקורבן התמים שלו, יהיה זה אמריקאי דרומי גזען או מורה לנהיגה הומופוב, בוראט הוא אדיוט יותר. וכך הליגלוג האכזרי כל כך מתקבל אצלנו כאכזרי פחות. בוראט הוא מראה ישרה של אמריקה שלא הכרנו. אמריקה של נוצרים קיצוניים, של רוכבי רודיאו גזענים ובורים, של אנשים קטנים ושובי לב.
לעומת הגרוטסקאיות של בוראט, המבוך של פן הוא שירה של ממש. פנטזיה ספרדית המחברת בין מלחמת האזרחים העקובה מדם לפנטזיות של ילדה קטנה המחפשת מפלט מהאימה. מה שמרתק כל כך הוא נקודת המבט הזרה כל כך, השונה מאלפי סרטי הפנטזיה שאנו רגילים אליהם. בדומה ל"תייר" ההונג קונגי שהציג לנו מפלצת שאינה תוצרת ארה"ב , כך גם המפלצות ב"פן" , שונות, אנושיות, מעניינות יותר.
שני הסרטים הללו מהווים מבחינתי סוג של נקודת מפנה המבשר לבאות, קריאה ליוצרים חדשים ולנקודות מבט חדשות ומפתיעות.
בשבוע הבא: שנת 2007-ארץ קשוחה

שנת 2005- אף סרט

באמת שניסיתי. חיפשתי. חפרתי באתרי אינטרנט. בדקתי ובחנתי. אבל לא מצאתי שום סרט בשנת 2005 שראוי לתואר "סרט ששינה את חיי". היו כמה סרטים מוצלחים. "ברוקבאק מאונטן" של אנג לי הצליח לרגש ולשבור את מיתוס הקאובוי המאצ'ו. "משפחת הקייסרים" העלה בדרגה את ז'אנר סרטי הטבע לדרמה של ממש. ואפילו היה סרט אחד שנוי במחלוקת שסיפר את סיפורם של מחבלים מתאבדים וכמעט זכה באוסקר- "גן עדן עכשיו". אבל שום סרט לא ממש נגע, טילטל, הרעיד את עולמי, וקשה למצוא סרט שיזכר לדורות.
שנת 2005 היתה שנה של יאוש גם אישי שלי וגם (אולי) לאומי ואפילו (אולי) בינלאומי. אני בקנדה הרחוקה והקרה, מערכת היחסים המשמעותית בחיי על סף פירוק, ובינתיים בעולם משתוללת מלחמה בעיראק, המזרח הרחוק מלקק את פצעיו לאחר האסון הגדול בתולדותיו- הצונאמי. ארה"ב שוקעת ביאוש ודיכדוך כאשר אמצע הקדנציה של הנשיא בוש נכנסת לתוקפה, הכלכלה מדשדשת, ובדרום ארה"ב מתרחש אסון גדול בדמות הוריקן קתרינה שרק ממחיש את ההבדלים הבולטים בין אלו שיש להם ואלו שלא.
גם באירופה המצב לא טוב יותר. גל של שנאה והתנגשות על רקע דתי ואתני בצרפת, בדנמרק (על רקע קריקטורת הנביא מוחמד) ואיפה לא. בישראל המצב יציב אך לא אופטימי במיוחד. על רקע כל זה קשה לראות יצירה קולנועית שבאמת מנסה להרעיד את הסיפים והקולנוע נע בין דרמות משמימות לקומדיות מטופשות. הי, אפילו הסרט הזוכה באוסקר הוא אחד הגרועים שזכו בו אי פעם- "התרסקות" של פול האגיס, קולקציה של סיפורים נדושים ובנאלים בעיר לוס אנג'לס.
אולי הסרט שאבחר בו בשנת 2005 הוא "STORIES FROM THE OTHER SIDE" שלי! זהו סרט דוקונמטרי קצר שעשיתי באוניברסיטת יורק המספר על כמה דמויות שחוו מוות קליני/קומה ומספרים על חוויותיהם.
טוב אם אבחר בזה אני ממש מגלומן. בואו נשאיר את זה ככה. 2005, שנה נטולת סרטים שהשפיעו על חיי.

שנת 2004- משפחת סופר על

אולפני הקולנוע המצליחים ביותר בשנות ה2000 (וחלק ניכר משנות ה90) אינם היו יוניברסל או קולומביה, גם לא אולפנים הודים העובדים סביב השעון. אומנם קצת קשה לאמוד את זה, אבל אם מסתכלים על רווחים והצלחות קופתיות לצד הצלחות אומנותיות לא מבוטלות, הרי שהאולפנים המצליחים ביותר ממוקמים קצת רחוק מהוליווד, באחוזת אמריוויל קליפורניה ומחזיקים בשם המוזר "פיקסאר". סיפורם המופלא של פיקסאר מתחיל באמצע שנות ה80. האנימטור ג'ון לסטר מחליט לפרוש מתפקידו הבכיר בדיסני ופותח מחלקה עצמאית בחברת האפקטים המיוחדים "לוקאספילם" שחלשה אז על שוק האפקטים. ההרפתקה עמדה להסתיים במהרה אילולא סטיב ג'ובס, הגאון המקדים את זמנו, שראה את הפוטנציאל האדיר שבאנימציה ממוחשבת בימים בהם "דיגר" היה פסגת הגרפיקה במשחקי המחשב.הפריצה הגדולה היתה ב1986 עם הסרט הקצר "לוקסו הבן" . הסרט המגולל את סיפורו של מנורת שולחן אנושית להפליא שינה את התפיסה המקובלת דאז כאילו אנימציה ממוחשבת איננה מסוגלת לייצר דמוית אנושיות, חמות ומעוררות הזדהות.

מאז מיישמת פיקסאר את המנטרה הזאת בכל סרטיה כאשר פעם אחר פעם היא מפתיעה ביכולת שלה לייצר סיפורים מרגשים, אנושיים ומרתקים גם אם הם עוסקים בחפצים, חיות ושאר ירקות.

החברה (שמאז הספיקה להתמזג עם דיסני ולצאת ממנה שוב) גם שינתה את התפיסה בנוגע לסרטי אנימציה באורך מלא. אומנם סרטים אלו היו דומיננטים גם בעבר, אך לרוב נתפסו כמיועדים בעיקר לילדים. הקולנוע של פיקסאר מתוחכם, חכם ונועז, כזה שכל גיל מוצא בו עניין.

לשיאן (לדעתי האישית כמובן, יש ויכוחים אין ספור על כך) הגיעו אולפני פיקסאר בסרטם מ2004- "משפחת סופר על" או כפי שנקרא באנגלים THE INCREDIBLES ("המדהימים") . בשיאו של גל סרטי משפחת העל ששטף את שנות ה2000, פיקסאר נותנת את האינטרפטציה שלה. הבמאי בראד בירד (שנודע עד אז בעיקר בזכות "הסימפסונס") חובר לחברות המוכשרים של פיקסאר וביחד הם יוצרים משהו שלא נראה עד כה על מסך הקולנוע- סרט אנימציה המשלב קומדיה משפחתית עם סיפור מתח ופעולה וכל זאת בסגנון רטרו שנות ה60! התוצאה מרהיבה. פיקסאר נוטשת זמנית את הלוק הכמו ריאליסטי שלה לקו קרטוני מובהק המזכיר את סרטיו של צ'אק ג'ונס (האנה ברברה) משנות ה60. התסריט כולל אינספור שנינויות, דיאלוגים מעולים ודמויות עגולות יותר ממרבית הדמויות בשר ודם שהופיעו באותה שנה על המרקע.

לסרט יש גם מסר די ברור וחשוב למדי. הסרט מגולל את סיפורם של משפחה בעלת כוחות מיוחדים, בה האב מסתבך בשערוריה תקשורתית המביאה לסיום תפקידם של גיבורי העל וירידה למחתרת. בעקבות הצעה מפתה הוא חוזר ליעודו האמיתי, מה שמתברר כמלכודת. בסופו של הסרט "משפחת סופר על" חוזרת ליעודה האמיתי- לחימה בפשע. הסרט למעשה מסמן את שובם של גיבורי העל, יציאתם מהחושך לאור. פריחתם המאוחרת מסמנת חזרה לרצון הבסיסי לדמות חזקה וסמכותית בעולם של כאוס שאיבד תקווה במנהיגיו.

בפעם הבאה- 2005 לא יודע עדיין

שנת 2003 - "לתפוס את הפרידמנים" ו"ערפל מלחמה"

שנות ה2000 הקפיצו את הקולנוע הדוקומנטרי מדרגה. מסרטים משעממים המיועדים בעיקר לשעות לילה מאוחרות בסינמטקים ובערוץ 8 הם התקדמו לקדמת הבמה, לבתי הקולנוע ולקהל הגדול. השילוב בין מוכנות הקהל לקבלת קולנוע שאיננו מוקפד בהכרח, לכך שהקולנוע נעשה נגיש מאי פעם לכל אחד הפכו את הדוקו למסחרי ומושך תשומת לב. היתה לכך סיבה נוספת- בשנות ה2000 הדוקו השתכלל לעין שיעור הן מבחינה טכנולוגית והן מבחינת הסטורי טלינג, והקו הברור בין קולנוע בדיוני לדוקומנטרי המשקף את המציאות נשבר והטשטש עד ללא היכר. השיא היה בזכייתו של "באולינג לקולמביין" סרטו השנוי במחלוקת של הגורו של הדוקומנטריסטים מייקל מור בפסטיבל קאן ב2003, והפיכתו לסרט הדוקומנטרי המצליח ביותר בכל הזמנים עם הכנסות של מעל 100 מליון דולרים.עם הופעתו של מור וחבריו הדבר הפך לעובדה מוגמרת- הדוקומנטרי החדש כאן בשביל להשאר. הוא מפתיע, מרגש, מרתק ומסקרן לא פחות מכל סרט אחר. ב2003 התוודעתי ל"לתפוס את הפרידמן"

אחד מהבולטים בגל הדוקומנטרי החדש. הסרט עוקב אחר משפחה החיה באחד מפרברי ניו יורק הנידחים. בשלהי שנות ה80 אב המשפחה שעבד כמורה למחשבים נחשד בהתעללות מינית בעשרות מתלמדיו. לאחר חקירה מסובכת ומסועפת הורשע גם בנו הבכור ושניהם נדונו למאסר מצטבר של עשרות שנים. הסרט מנסה להתחקות אחר הפרשיה ומשמש כמעיין חקירת פוסט מורטם מרתקת בפני עצמה. בכל שלב מתגלות ראיות חדשות והצופה מוצא עצמו מתחבט לאורך הסרט בשאלה - מי באמת צודק המשטרה או הפרידמנים. לצד ראיות מפוקפקות וחשיפה של מניפולציות של חוקרי המשפחה אנו מגלים את בני המשפחה שדאגו לתעד את התקופה הקשה בחייהם על כל צעד בוידאו הביתי שלהם. וכפי שהצופה מוצא עצמו קרוע בין הצדדים כך גם בני המשפחה המתפרקת אל מול עיניינו. גרסת הDVD חושפת פרטים חדשים המבהירים כי במקרה זה, כמו ברבים אחרים האמת נמצאת איפהשהו באמצע.
"לתפוס את הפרידמנים" היה המועמד המוביל לאוסקר בקטגוריית הדוקומנטרי הארוך אך הפסיד לסרטו של ארול מוריס " ערפל מלחמה". מוריס, דוקומנטריסט וותיק ומוערך, ממשיך בקו שאפיין אותו מתחילת דרכו בשנות ה80 עם סרטים כמו "שערי גן עדן" ו"הקו הכחול הדק" שתיארו פרשיות פנים אמריקאיות.סרטיו של מוריס חוללו שינוי תפיסתי בזמנו כאשר הסתמכו על ראיונות (TALKING HEADS כביטוי הגנאי הקולנועי) אך טובלו בויזואליה חזקה שנתנה מימד נוסף לסרטיו. בהשוואה לדוקומנטרי העכשוי הכולל פעולות שונות, ערבוב בין ז'אנרים, שימוש באמצעים מגוונים כולל אנימציה וקטעים מבויימים, ארול נדבק למודל הישן הדוגל בתיעוד דוקומנטרי עם מינימום מניפולציות. למרות זאת ואולי בגלל זאת מעניין לצפות בסרטיו ולהשוות אותם לשינוי הרב שהתחולל.

בפעם הבאה: שנת 2004- "משפחת סופר על"

שנת 2002- "אמילי" ו"דבר אליה"

נראה שעד עכשיו לא ממש התייחסתי לקולנוע זר ובכללותו אירופאי אז הנה לכם 2 סרטים זרים שעשו לי את שנת 2002. זאת היתה השנה בה עברתי לעין כרם הציורית, הייתי שקוע בלימודי במכללת הדסה ובהפקת סרט גמר וסרטים נוספים, ואפשר להגיד שחייתי חיים של סטודנט לקולנוע- קשים אך מעוררי השראה. בתוך כל הקונסטלציה האומנותית תרבותית הזאת נחשפתי יותר לקולנוע אומנותי ואירופאי בפרט. מברגמן ופליני לאלמודובר וז'אן ז'נה בימינו הקולנוע האירופאי הקסים וכבש אותי . דומה כי בניגוד לקולנוע האמריקאי המיינסטרימי הקולנוע האירופאי (טוב לא נגלוש להכללות גורפות) עסק לרוב בדמויות אנושיות וברסיסי חיים אמיתים, לא בגיבורי על ולא בעלילות גדולות מהחיים. גם הקצב והסגנון היו שונים, ובכל אופן תמיד שנכנסתי לסרט בשפה זרה הרגשתי קצת בחו"ל. האנשים הם אותם אנשים אבל קצת שונים.

את אלמודובר אף פעם לא חיבבתי. העלילות שלו תמיד נראו לי מוגזמות, כאילו נלקחו מהטלנובלה הזולה ביותר. גם המשחק נראה לי מוחצן ומוגזם למדי. הפריצה הגדולה שלו הייתה בשנות ה80 עם סרטים חתרנים ומעוררי מחלוקת כגון "נשים תחת התמוטטות עצבים" ו"קשור אותי, אהוב אותי" . אלמודובר הציג שילוב מעניין ומרענן בסרטיו בין ויזואליה חזקה מאוד, ססגונית וצבעונית, לדמויות ועלילות צבעוניות לא פחות. את המעבר הגדול שלו מקהל הגייז ועכברי הסינמטקים לכלל הציבור (בארץ לפחות) עשה פדרו בסרט מ1998- "הכל אודות אימא". ב"דבר אליה" הוא לטעמי הגיע לשיא שלא שחזר אותו עד היום. מה ששונה ב"דבר אליה" משאר סרטיו היא העדינות שבה הסיפור מסופר בניגוד לבוטות וגסות במרבית סרטיו האחרים. אלמודובר מצליח לספר סיפור איום ונורא עם מרכיבים מעוררי חלחלה ממש (ניצול מיני של אישה שנכנסה לקומה ע"י אח בבית חולים, אונס והפלה קשה המובילה לטראומה לכל החיים של גיבורת הסרט, התאבדות ועוד שלל זוועות) בצורה כל כך עדינה ויפה והופך את הסרט לרומנטי במיוחד למרות הנסיבות הקשות. תוך כדי כך מספר אלמודובר סיפור על חברות ועל אהבה, ושואל אותנו האם אהבה יכולה להתממש גם כאשר אחד הצדדים לא בהכרה מלאה?

סרט נוסף שעסק באהבה הוא "אמילי" הצרפתי,ואמילי הוא צרפתי ככל שניתן להיות. רחובות פאריז הרומנטיות, מלאות ההפתעות הקטנות, בתי הקפה והניחוח המיוחד בוקעים מכל סצנה בסרט הנפלא הזה. מיותר לציין את העלילה שכן היא לא חשובה במיוחד, אוסף של רגעים קטנים ומאושרים.יצא ש"אמילי" היה הסרט האהוב על זוגתי דאז ש. שאף קנתה את הDVD שלו והכריחה אותי לצפות בו במין ריטואל קבוע. ולמרות כל הפגמים שלו, הרומנטיקה הדביקה למדי, העלילה הקלילה מדי והמשחק המתקתק מדי של הכוכבת אודרי טוטו (לאן לעזאזל היא נעלמה? מלבד הופעה די פושרת כסייד קיק של טום הנקס ב"צופן דה וינצ'י" היא לא ממש מימשה את הפוטנציאל העצום שלה להפוך לקטרין דנב של שנות ה2000) למדתי לאהוב ולהתאהב בו.

אני זוכר איך הלכתי בסמטאות של עין כרם משוטט בין הבתים העתיקים ומלאי הקסם ומדמיין כאילו אני באותה פאריז או ברצלונה הרומנטיות. רק רעש האמבולנסים והמסוקים שהגיעו מבית החולים הקרוב הזכירו לי איפה אני באמת נמצא, ולצערי, ירושלים של 2002, הייתה הדבר הכי רחוק מפאריז ומברצלונה.

בפעם הבאה: שנת 2003- "לתפוס את הפרידמנים" ו"ערפל מלחמה"