אנו חותמים את העשור הנפלא (תרבותית) באחת מהשנים הגדולות של הקולנוע העולמי. יאיר רווה ומגזין "אינטרטיימנט וויקלי" הגדירו את 1999 כ"שנה ששינתה את פני הקולנוע". אולי אלו סופרלטיבים מוגזמים, אך אין ספק כי מבחינת כמות הסרטים הנהדרים מדובר בשנה טובה מאוד לקולנוע, שנה שפרצה גבולות, וממנה יצאו סרטים שהשפעתם ניכרת עד היום.
מתי יודעים ששנה היא מוצלחת במיוחד? כשגם ברשימת שוברי הקופות מופיעים סרטים רבים חדשניים, מפתיעים שצלחו את מבחן הזמן, וכך גם ברשימת זוכי האוסקר. וכך לדוגמא אפשר לראות את "אמריקן ביוטי" כסרט המוביל באוסקר 99, וברשימת הבלוקבסטרים ניתן לראות את "המטריקס", "החוש השישי" ו"מלחמת הכוכבים פרק 1",סרטים שאולי אפשר להתווכח על איכותם, אך קשה להתווכח על התרומה שלהם לקולנוע ולתרבות בכלל. בכלל ניתן לזהות סוג של מגמה בסרטים של 99- רוח של שינוי, מעבר מאנלוגי לדיגיטלי, נטישת הרגלים מיושנים ועלייתם של במאים ותסריטאים חדשים, כאלו שיכתיבו את הטון בעשור הבא. רווה טוען בבלוג שלו כי שנת 99 היתה שנה של צומת דרכים בקולנוע- מצד אחד המהפכה הטכנולוגית שאיפשרה לכל אחד לעשות סרטים כרצונו (הסממן הבולט הראשון יבוא שנה לאחר מכן עם "פרוייקט המכשפה מבלייר") ולתת דרור לחזונו של קופולה משנות ה70 לפיו "בעתיד כל אחד יוכל לעשות סרטים ואולי נגלה ילדה קטנה בוויסקונסין שתהפוך למוצרט הבא", מצד שני התפתחות הטכנולוגיה בצד המקצועי ובכלל זה השימוש באפקטים מיוחדים, כניסת המחשב, הגרפיקה והעריכה המתוחכמת. לצד זה אוכל למנות עוד שינוי משמעותי- התסריט. התסריטים של אמצע שנות ה90-תחילת האלפיים הפכו ליותר ויותר מורכבים, מלאי חידות, טוויסטים ובעלי רצף עלילתי לא אחיד. נדמה כי לעומת הסרטים שהיו כאן קודם מדובר בקולנוע חדש הפועל על כל החושים, מגרה את מחשבת הצופה ומכריח אותו לצפות בצורה אינטראקטיבית ביצירה שמולו. המגמה החלה עם סרטיו של טרנטינו שסופרו בצורה לא לינארית ברורה ומכוונת, המשיך עם הסרטים של סוף שנות ה90, והגיע לשיא עם סרטי שנות ה2000 כ"ממנטו" של כריסטופר נולן. הדוגמא הבולטת ב99 היא "החוש השישי" סרט שכולו תלוי בטוויסט גדול המופיע בסופו.
דוגמא בולטת נוספת היא סרטו של ספייק ג'ונז "להיות ג'ון מלקוביץ'" שנכתב על ידי הכוכב העולה של הוליווד- התסריטאי היהודי צ'ארלי קאופמן. קאופמן וג'ונז מתעללים לאורך כל הסרט במודע בכוכביו- את קמרון דיאז הם מכערים עד השחתה, את ג'ון קיוזק הם הופכים ללוזר, ואילו ג'ון מלקוביץ' משמש להם כשק חבטות כפול- הם צוחקים על דמותו בסרט ועל דמותו האמיתית גם יחד. ניתן לראות בתופעה הזאת כתחילתה של מגמה- מותו של כוכב הקולנוע ההוליוודי. ואכן, עשור לאחר מכן קשה להצביע על כוכב בולט אחד שיכול לסחוב על גבו סרט כפי שהיה בעבר. המגמות שציינתי למעלה (הקולנוע האישי לצד הקולנוע הטכנולוגי) הפכו את הכוכבים למיותרים כמעט. בנוסף הסרט שופע בלא מעט טריקים קולנועים ותסריטאים. ג'ונס וקאופמן מצליחים לשבור את הקו הברור בין מציאות לדמיון, ותוך כדי כך לומר דבר או שניים מעניינים על גוף, משחק, ותדמית. בעוד "המטריקס" שיצא באותה שנה הביא למסך פילוסופיה מעניינת בליווי אפקטים מרשימים, "מלקוביץ'" מצליח ליישם את הפילוסופיה שלו על המסך הלכה למעשה. השאלות "מיהו מלקוביץ'" ו"האם אנו באמת שולטים בגופינו" באים לידי ביטוי בכל פריים ופריים אך מבלי לשקוע לדיון פילוסופי עמוק ויבש, אלא על דרך הדרמה ובעיקר-דרך הקומדיה שבדבר .דבר נוסף מעניין בסרט הוא חציית הז'אנרים- הסרט מצליח לא לעמוד בשום חוקיות של שום ז'אנר (האם זה קומדיה? האם זה מד"ב? האם העולם שמוצג בסרט הוא ריאליסטי או לא) ובכל זאת להשאר אמין וסוחף.מגמה זאת של טשטוש מכוון בין דמיון למציאות, שימוש אינטנסיבי בפרטים ודמויות אמיתיות ליוותה את הקולנוע ובעיקר את הטלוויזיה מאז "ג'ון מלקוביץ". ניתן לראות את ההשפעות אפילו בטלוויזיה הישראלית עם סדרות כמו "מעצר בית" או "בשורות טובות" המשתמשות בביוגרפיה של דמות מוכרת (קיציס ופרידמן, שי אביבי) אך מעוותות אותה ללא הכר.
בשבוע הבא: שנת 2000, רקוויום לחלום
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה