יום שלישי, 9 בנובמבר 2010

1991- שליחות קטלנית 2


יש סרטים שאתה מצפה להם, מחכה להם, משתוקק לראותם. כזה היה שליחות קטלנית 2 בשבילי. 1992 היתה שנה של ציפיות וחלומות גדולים. המשטר בארה"ב התחלף לדמוקרטי, גם בארץ מפלגת העבודה ורבין בראשה תפסו את השלטון ומלאו את החלל בים של ציפיות. הכבלים הופיעו בארץ, גם ערוץ 2 הנסיוני ושנים של שלטון ערוץ 1 הסתיימו בין לילה. ובתוך כל זה, הסרט היקר ביותר, המושקע ביותר, המלהיב ביותר.


בגיל 15 עניינו אותי 2 דברים- האלבום השחור של מטאליקה שעתיד היה לצאת באותה שנה, ו"שליחות". אני זוכר את הקליפ של גאנס אנד רוזס, YOU COULD BE MINE עם שוורצנגר שהולך במזדרון, אוחז ביד אחת רובה ענק, ביד שנייה משליח מידיו וורדים על הרצפה.
ואז הוא הגיע לקולנוע, ולא אכזב. שוורצנגר, הרובוט המשנה צורה, אסטה לה ויסטה בייבי. קלאסיקה במיטבה. לא רק האפקטים אלא המכלול כולו- העלילה האפלה והמפתיעה, המשחק המשובח בעיקר של הילד אדוארד פורלינג ולינדה המילטון, ויום הדין, הסיוט הגדול של כולנו שבא לידי מימוש מדויק ומדהים על מסך הכסף.
אם "שליחות קטלנית" המקורי משנת 87 פרץ דרך בשבירת הז'אנרים- אימה/מתח/דרמה הרי שהחלק השני הלך צעד אחד קדימה ונתן לנו דרמת מד"ב מלאת אקשן שמשלבת חזון קולנועי מרשים לצד דמויות מרתקות ועלילה חזקה. ג'יימס קאמרון קיבע את מעמדו הבלתי מעורער מאז בהוליווד, מעמד שעמד למבחן פעמים כאשר שבר את שיאו שלו בהפקת הסרטים היקרים והמכניסים ביותר בעולם ("טיטאניק" ו"אוואטר") והפך ליותר מסתם במאי מצליח- לגורו של ממש, מעמד שמעטים הגיעו אליו.
שוורצנגר גם כן עלה מדרגה בעקבות הסרט והפך למגה כוכב הוליוודי המסוגל לסחוב על גבו השרירי כל תפקיד כמעט, מקומדיה מטופשת ("תאומים", "שוטר בגן ילדים") עד למושלות קליפורניה, וזאת למרות יכולת משחק מפוקפקת למדי.
באשר להמילטון ופורלינג- כוכבם דעך למדי, אך בינינו הכוכבים האמיתים של סרט זה הם האפקטים המיוחדים. הטכניקות שהמציאו קאמרון וחבריו (הLIQUID MOVE בראשם- היכולת להעביר טרנספורמציה של דמות לדמות או חפץ אחר) המשיכו לשמש סרטי פעולה ומד"ב שונים עד היום. מפתיע לראות כי גם היום הסרט עומד במבחן הזמן, וזאת בניגוד למרבית סרטי האקשן והמד"ב הישנים שהרבו להפציץ באפקטים הנראים מיושנים משהו היום.
הרבה ניתוחים ומאמרים נכתבו על הסדרה, אחד מהם גורס כי שלושת סרטי הטרילוגיה (בלי החלק הרביעי האחרון בו לא שותף שוורצנגר) מייצגים במידה רבה את הלך הרוח האמריקאי בנוגע למדיניות הגרעין. בראשון שנוצר בשלהי שנות ה80 ובשיאו של גל פראנויה לגבי מלחמה גרעינית מתואר עתיד שחור של שואה גרעינית ואיבוד שליטה על כדוה"א לטובת המכונות. בשני, הסוף אופטימי ובו מתואר סיום אופטימי - סמל לסיום החשש ממלחמה גרעינית ולתקווה בעקבות עליית קלינטון לשלטון, השלישי שנוצר באמצע שנות ה2000 מתאר חזרה לפראנויה ולפסימיות, וזאת על רקע שלטון בוש והמלחמות בעיראק ואפגניסטן. זוהי פרשנות פשטנית למדי אך לא מופרכת לגמרי. בכל סרטיו קאמרון דאג להכניס פן פוליטי וחברתי ומסרים המתאימים לחזותו הליברלית.

שבוע הבא 1992- אינסטינקט בסיסי

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה