מוזר אבל משום מה דווקא סרטיו הכושלים והאיזוטרים יותר של קוונטין טרנטינו, אולי הקולנוען האמריקאי החשוב ב20 השנה האחרונות הם דווקא האהובים עלי יותר. כך יצא ש"חסין מוות" למשל, אפיזודה שולית שהוגדרה ע"י המבקרים כ"פרוייקט ביניים לפני "ממזרים חסרי כבוד" דווקא מצא בעיני הרבה יותר מ"ממזרים"(שכבודו במקומו מונח). מעניין לראות כיצד עובד טרנטינו כשלחץ המבקרים, המפיקים ודעת הקהל אינה מונחת תחת גרונו, שהוא משוחרר ויצירתי מאי פעם, ובעיקר עובד כדי להנות. כך למשל הוא "ג'קי בראון" אולי סרטו הכושל ביותר אך אחד המעניינים שבהם. מה שמשותף בין "ג'קי" ל"חסין מוות" הוא בעיקר מה שאין בהם= אין את ההברקות הנרטיביות המפורסמות של טרנטינו, אין סצנות אקשן ואימה מחסירות פעימה, אין ליהוקים מפתיעים ומבריקים (נכון שרוברט דה נירו ומייקל קיטון מככבים ב"גקי בראון" ונותנים הופעה מרשימה אך קשה להשוות את ההופעה שלהם לזאת של הארווי קייטל ב"כלבי אשמורת" או ג'ון טרבולטה ב"ספרות זולה" למשל) . מה שיש זה סרטים עם תוכן ומסרים שלא תמצאו במרבית סרטיו האחרים. גם "בראון" וגם "חסין" מדברים למעשה על הפחד מזקנה. שניהם מספרים את סיפוריהם של כוכבים מזדקנים (ופה אולי הליהוק המפתיע- פם גריר- כוכבת סרטי הבלאקספוייטשן של שנות ה70, וקורט ראסל, כוכב סרטי 
האקשן המזדקן משנות ה80) המתקשים להתמודד עם הקדמה וחילופי המשמרות. ברוב סרטיו של טרנטינו יש סיפור כפול- סיפור הסרט והמשמעות הנוצרת ממרכיביו- הברקות ההומאז' שיש ב"ממזרים חסרי כבוד" זורקות אותנו לסיפור שונה מסיפור הנקמה היהודית אל מותו של הקולנוע הצלוליודי. הסיפור שמאחורי העלילה נשזר כחוט השני, כמעט מבלי לשים לב, אך הנוכחות שלו חזקה ומורגשת. ג'קי בראון הוא הומאז' אחד גדול לסרטי הבלאקספוייטשן, אותם סרטי פעולה סוג ב כמו "שאפט" משנות ה70 בהם הופיעו בעיקר כוכבים אפרו אמריקאים. הופעתם של סרטים אלו בישרו גל חדש בזמנו הפונה לקהל שחור בעיקר. אולי בגלל זה הסרט נכשל בקופות, אך הנוכחות של הז'אנר התמוהה אך המקסים הזה באה לידי ביטוי במלוא הדרה בסרט - בצילום, בפסקול הנהדר, וכאמור בליהוק המרגש. אחד הקטעים המרגשים מפגיש בין ג'קי למשחרר בערבות (גם הוא כוכב עבר בולט שהופיע בסרט פורץ הדרך משנות ה60 MEDIUM COOL), המשחרר בערבות אומר לג'קי "את בטח נראית אותו הדבר כמו בשנות ה70, חוץ מאולי תספורת האפרו" וג'קי עונה לו באנחת עצב מרגשת במיוחד "התחת שלי כבר לא אותו דבר" סצנה זאת ממצה בעיני את המסר של הסרט- להזדקן זה לא כיף, אבל גם לא כל כך נורא
האקשן המזדקן משנות ה80) המתקשים להתמודד עם הקדמה וחילופי המשמרות. ברוב סרטיו של טרנטינו יש סיפור כפול- סיפור הסרט והמשמעות הנוצרת ממרכיביו- הברקות ההומאז' שיש ב"ממזרים חסרי כבוד" זורקות אותנו לסיפור שונה מסיפור הנקמה היהודית אל מותו של הקולנוע הצלוליודי. הסיפור שמאחורי העלילה נשזר כחוט השני, כמעט מבלי לשים לב, אך הנוכחות שלו חזקה ומורגשת. ג'קי בראון הוא הומאז' אחד גדול לסרטי הבלאקספוייטשן, אותם סרטי פעולה סוג ב כמו "שאפט" משנות ה70 בהם הופיעו בעיקר כוכבים אפרו אמריקאים. הופעתם של סרטים אלו בישרו גל חדש בזמנו הפונה לקהל שחור בעיקר. אולי בגלל זה הסרט נכשל בקופות, אך הנוכחות של הז'אנר התמוהה אך המקסים הזה באה לידי ביטוי במלוא הדרה בסרט - בצילום, בפסקול הנהדר, וכאמור בליהוק המרגש. אחד הקטעים המרגשים מפגיש בין ג'קי למשחרר בערבות (גם הוא כוכב עבר בולט שהופיע בסרט פורץ הדרך משנות ה60 MEDIUM COOL), המשחרר בערבות אומר לג'קי "את בטח נראית אותו הדבר כמו בשנות ה70, חוץ מאולי תספורת האפרו" וג'קי עונה לו באנחת עצב מרגשת במיוחד "התחת שלי כבר לא אותו דבר" סצנה זאת ממצה בעיני את המסר של הסרט- להזדקן זה לא כיף, אבל גם לא כל כך נוראשבוע הבא: 1998- ביג לובובסקי
אני מאוד אוהב את ג'קי בראון, הוא לדעתי אחד הסרטים הראשונים שהלכתי לראות בשביל הבמאי ובינתיים נראה שהוא היצירה הריאליסטית האחרונה של טרנטינו, שמאז עבר למחוזות של קונג פו, אימה, היסטוריה ופוסט מודרניזם.
השבמחקמאוד מצאה חן בעיניי ההערה שלך על המסר של הסרט,
זה באמת דומה לסצנה עם הפילם שנישרף בממזרים חסרי כבוד.