שנת 2004- משפחת סופר על

אולפני הקולנוע המצליחים ביותר בשנות ה2000 (וחלק ניכר משנות ה90) אינם היו יוניברסל או קולומביה, גם לא אולפנים הודים העובדים סביב השעון. אומנם קצת קשה לאמוד את זה, אבל אם מסתכלים על רווחים והצלחות קופתיות לצד הצלחות אומנותיות לא מבוטלות, הרי שהאולפנים המצליחים ביותר ממוקמים קצת רחוק מהוליווד, באחוזת אמריוויל קליפורניה ומחזיקים בשם המוזר "פיקסאר". סיפורם המופלא של פיקסאר מתחיל באמצע שנות ה80. האנימטור ג'ון לסטר מחליט לפרוש מתפקידו הבכיר בדיסני ופותח מחלקה עצמאית בחברת האפקטים המיוחדים "לוקאספילם" שחלשה אז על שוק האפקטים. ההרפתקה עמדה להסתיים במהרה אילולא סטיב ג'ובס, הגאון המקדים את זמנו, שראה את הפוטנציאל האדיר שבאנימציה ממוחשבת בימים בהם "דיגר" היה פסגת הגרפיקה במשחקי המחשב.הפריצה הגדולה היתה ב1986 עם הסרט הקצר "לוקסו הבן" . הסרט המגולל את סיפורו של מנורת שולחן אנושית להפליא שינה את התפיסה המקובלת דאז כאילו אנימציה ממוחשבת איננה מסוגלת לייצר דמוית אנושיות, חמות ומעוררות הזדהות.

מאז מיישמת פיקסאר את המנטרה הזאת בכל סרטיה כאשר פעם אחר פעם היא מפתיעה ביכולת שלה לייצר סיפורים מרגשים, אנושיים ומרתקים גם אם הם עוסקים בחפצים, חיות ושאר ירקות.

החברה (שמאז הספיקה להתמזג עם דיסני ולצאת ממנה שוב) גם שינתה את התפיסה בנוגע לסרטי אנימציה באורך מלא. אומנם סרטים אלו היו דומיננטים גם בעבר, אך לרוב נתפסו כמיועדים בעיקר לילדים. הקולנוע של פיקסאר מתוחכם, חכם ונועז, כזה שכל גיל מוצא בו עניין.

לשיאן (לדעתי האישית כמובן, יש ויכוחים אין ספור על כך) הגיעו אולפני פיקסאר בסרטם מ2004- "משפחת סופר על" או כפי שנקרא באנגלים THE INCREDIBLES ("המדהימים") . בשיאו של גל סרטי משפחת העל ששטף את שנות ה2000, פיקסאר נותנת את האינטרפטציה שלה. הבמאי בראד בירד (שנודע עד אז בעיקר בזכות "הסימפסונס") חובר לחברות המוכשרים של פיקסאר וביחד הם יוצרים משהו שלא נראה עד כה על מסך הקולנוע- סרט אנימציה המשלב קומדיה משפחתית עם סיפור מתח ופעולה וכל זאת בסגנון רטרו שנות ה60! התוצאה מרהיבה. פיקסאר נוטשת זמנית את הלוק הכמו ריאליסטי שלה לקו קרטוני מובהק המזכיר את סרטיו של צ'אק ג'ונס (האנה ברברה) משנות ה60. התסריט כולל אינספור שנינויות, דיאלוגים מעולים ודמויות עגולות יותר ממרבית הדמויות בשר ודם שהופיעו באותה שנה על המרקע.

לסרט יש גם מסר די ברור וחשוב למדי. הסרט מגולל את סיפורם של משפחה בעלת כוחות מיוחדים, בה האב מסתבך בשערוריה תקשורתית המביאה לסיום תפקידם של גיבורי העל וירידה למחתרת. בעקבות הצעה מפתה הוא חוזר ליעודו האמיתי, מה שמתברר כמלכודת. בסופו של הסרט "משפחת סופר על" חוזרת ליעודה האמיתי- לחימה בפשע. הסרט למעשה מסמן את שובם של גיבורי העל, יציאתם מהחושך לאור. פריחתם המאוחרת מסמנת חזרה לרצון הבסיסי לדמות חזקה וסמכותית בעולם של כאוס שאיבד תקווה במנהיגיו.

בפעם הבאה- 2005 לא יודע עדיין

שנת 2003 - "לתפוס את הפרידמנים" ו"ערפל מלחמה"

שנות ה2000 הקפיצו את הקולנוע הדוקומנטרי מדרגה. מסרטים משעממים המיועדים בעיקר לשעות לילה מאוחרות בסינמטקים ובערוץ 8 הם התקדמו לקדמת הבמה, לבתי הקולנוע ולקהל הגדול. השילוב בין מוכנות הקהל לקבלת קולנוע שאיננו מוקפד בהכרח, לכך שהקולנוע נעשה נגיש מאי פעם לכל אחד הפכו את הדוקו למסחרי ומושך תשומת לב. היתה לכך סיבה נוספת- בשנות ה2000 הדוקו השתכלל לעין שיעור הן מבחינה טכנולוגית והן מבחינת הסטורי טלינג, והקו הברור בין קולנוע בדיוני לדוקומנטרי המשקף את המציאות נשבר והטשטש עד ללא היכר. השיא היה בזכייתו של "באולינג לקולמביין" סרטו השנוי במחלוקת של הגורו של הדוקומנטריסטים מייקל מור בפסטיבל קאן ב2003, והפיכתו לסרט הדוקומנטרי המצליח ביותר בכל הזמנים עם הכנסות של מעל 100 מליון דולרים.עם הופעתו של מור וחבריו הדבר הפך לעובדה מוגמרת- הדוקומנטרי החדש כאן בשביל להשאר. הוא מפתיע, מרגש, מרתק ומסקרן לא פחות מכל סרט אחר. ב2003 התוודעתי ל"לתפוס את הפרידמן"

אחד מהבולטים בגל הדוקומנטרי החדש. הסרט עוקב אחר משפחה החיה באחד מפרברי ניו יורק הנידחים. בשלהי שנות ה80 אב המשפחה שעבד כמורה למחשבים נחשד בהתעללות מינית בעשרות מתלמדיו. לאחר חקירה מסובכת ומסועפת הורשע גם בנו הבכור ושניהם נדונו למאסר מצטבר של עשרות שנים. הסרט מנסה להתחקות אחר הפרשיה ומשמש כמעיין חקירת פוסט מורטם מרתקת בפני עצמה. בכל שלב מתגלות ראיות חדשות והצופה מוצא עצמו מתחבט לאורך הסרט בשאלה - מי באמת צודק המשטרה או הפרידמנים. לצד ראיות מפוקפקות וחשיפה של מניפולציות של חוקרי המשפחה אנו מגלים את בני המשפחה שדאגו לתעד את התקופה הקשה בחייהם על כל צעד בוידאו הביתי שלהם. וכפי שהצופה מוצא עצמו קרוע בין הצדדים כך גם בני המשפחה המתפרקת אל מול עיניינו. גרסת הDVD חושפת פרטים חדשים המבהירים כי במקרה זה, כמו ברבים אחרים האמת נמצאת איפהשהו באמצע.
"לתפוס את הפרידמנים" היה המועמד המוביל לאוסקר בקטגוריית הדוקומנטרי הארוך אך הפסיד לסרטו של ארול מוריס " ערפל מלחמה". מוריס, דוקומנטריסט וותיק ומוערך, ממשיך בקו שאפיין אותו מתחילת דרכו בשנות ה80 עם סרטים כמו "שערי גן עדן" ו"הקו הכחול הדק" שתיארו פרשיות פנים אמריקאיות.סרטיו של מוריס חוללו שינוי תפיסתי בזמנו כאשר הסתמכו על ראיונות (TALKING HEADS כביטוי הגנאי הקולנועי) אך טובלו בויזואליה חזקה שנתנה מימד נוסף לסרטיו. בהשוואה לדוקומנטרי העכשוי הכולל פעולות שונות, ערבוב בין ז'אנרים, שימוש באמצעים מגוונים כולל אנימציה וקטעים מבויימים, ארול נדבק למודל הישן הדוגל בתיעוד דוקומנטרי עם מינימום מניפולציות. למרות זאת ואולי בגלל זאת מעניין לצפות בסרטיו ולהשוות אותם לשינוי הרב שהתחולל.

בפעם הבאה: שנת 2004- "משפחת סופר על"

שנת 2002- "אמילי" ו"דבר אליה"

נראה שעד עכשיו לא ממש התייחסתי לקולנוע זר ובכללותו אירופאי אז הנה לכם 2 סרטים זרים שעשו לי את שנת 2002. זאת היתה השנה בה עברתי לעין כרם הציורית, הייתי שקוע בלימודי במכללת הדסה ובהפקת סרט גמר וסרטים נוספים, ואפשר להגיד שחייתי חיים של סטודנט לקולנוע- קשים אך מעוררי השראה. בתוך כל הקונסטלציה האומנותית תרבותית הזאת נחשפתי יותר לקולנוע אומנותי ואירופאי בפרט. מברגמן ופליני לאלמודובר וז'אן ז'נה בימינו הקולנוע האירופאי הקסים וכבש אותי . דומה כי בניגוד לקולנוע האמריקאי המיינסטרימי הקולנוע האירופאי (טוב לא נגלוש להכללות גורפות) עסק לרוב בדמויות אנושיות וברסיסי חיים אמיתים, לא בגיבורי על ולא בעלילות גדולות מהחיים. גם הקצב והסגנון היו שונים, ובכל אופן תמיד שנכנסתי לסרט בשפה זרה הרגשתי קצת בחו"ל. האנשים הם אותם אנשים אבל קצת שונים.

את אלמודובר אף פעם לא חיבבתי. העלילות שלו תמיד נראו לי מוגזמות, כאילו נלקחו מהטלנובלה הזולה ביותר. גם המשחק נראה לי מוחצן ומוגזם למדי. הפריצה הגדולה שלו הייתה בשנות ה80 עם סרטים חתרנים ומעוררי מחלוקת כגון "נשים תחת התמוטטות עצבים" ו"קשור אותי, אהוב אותי" . אלמודובר הציג שילוב מעניין ומרענן בסרטיו בין ויזואליה חזקה מאוד, ססגונית וצבעונית, לדמויות ועלילות צבעוניות לא פחות. את המעבר הגדול שלו מקהל הגייז ועכברי הסינמטקים לכלל הציבור (בארץ לפחות) עשה פדרו בסרט מ1998- "הכל אודות אימא". ב"דבר אליה" הוא לטעמי הגיע לשיא שלא שחזר אותו עד היום. מה ששונה ב"דבר אליה" משאר סרטיו היא העדינות שבה הסיפור מסופר בניגוד לבוטות וגסות במרבית סרטיו האחרים. אלמודובר מצליח לספר סיפור איום ונורא עם מרכיבים מעוררי חלחלה ממש (ניצול מיני של אישה שנכנסה לקומה ע"י אח בבית חולים, אונס והפלה קשה המובילה לטראומה לכל החיים של גיבורת הסרט, התאבדות ועוד שלל זוועות) בצורה כל כך עדינה ויפה והופך את הסרט לרומנטי במיוחד למרות הנסיבות הקשות. תוך כדי כך מספר אלמודובר סיפור על חברות ועל אהבה, ושואל אותנו האם אהבה יכולה להתממש גם כאשר אחד הצדדים לא בהכרה מלאה?

סרט נוסף שעסק באהבה הוא "אמילי" הצרפתי,ואמילי הוא צרפתי ככל שניתן להיות. רחובות פאריז הרומנטיות, מלאות ההפתעות הקטנות, בתי הקפה והניחוח המיוחד בוקעים מכל סצנה בסרט הנפלא הזה. מיותר לציין את העלילה שכן היא לא חשובה במיוחד, אוסף של רגעים קטנים ומאושרים.יצא ש"אמילי" היה הסרט האהוב על זוגתי דאז ש. שאף קנתה את הDVD שלו והכריחה אותי לצפות בו במין ריטואל קבוע. ולמרות כל הפגמים שלו, הרומנטיקה הדביקה למדי, העלילה הקלילה מדי והמשחק המתקתק מדי של הכוכבת אודרי טוטו (לאן לעזאזל היא נעלמה? מלבד הופעה די פושרת כסייד קיק של טום הנקס ב"צופן דה וינצ'י" היא לא ממש מימשה את הפוטנציאל העצום שלה להפוך לקטרין דנב של שנות ה2000) למדתי לאהוב ולהתאהב בו.

אני זוכר איך הלכתי בסמטאות של עין כרם משוטט בין הבתים העתיקים ומלאי הקסם ומדמיין כאילו אני באותה פאריז או ברצלונה הרומנטיות. רק רעש האמבולנסים והמסוקים שהגיעו מבית החולים הקרוב הזכירו לי איפה אני באמת נמצא, ולצערי, ירושלים של 2002, הייתה הדבר הכי רחוק מפאריז ומברצלונה.

בפעם הבאה: שנת 2003- "לתפוס את הפרידמנים" ו"ערפל מלחמה"

שנת 2001 - חיים בהקיץ

בשבוע שעבר ניסיתי להביא דוגמא לסרטי פרה 9-11, סרטים שבמודע או שלא במודע שימשו כמעיין תמרור אזהרה לאסון האורב מאחורי הפינה ומזהירים מהאופוריה שהיתה באותה תקופה, אותה בועת אופטימיות שהתפוצצה ברעש גדול. שנת 2001 היתה השנה בה התפוצצה הבועה, ואוי כמה שזה היה כואב. השנה החלה עם השבעתו של ג'ורג' וו בוש לנשיאות לאחר מערכת בחירות חריפה וסוערת שתוצאותיה השנויות במחלוקת יזכרו לדורות. הציבור האמריקאי מצא את עצמו לפתע עם נשיא חדש, לא פופולרי במיוחד שלפחות לפי חלק גדול מהאזרחים זכה בתפקיד שלא ביושר לאחר שניצח באחוזים בודדים, בעיקר בזכות שיטת הבחירות הבעייתית בארה"ב וכמה קולות (או ספק זיופים) במספר מוקדים בפלורידה. אז זה היה שום דבר לעומת האסון האמיתי. הסנונית הראשונה הגיעה במרץ דווקא מדרום מזרח אסיה. מדינה אפרורית למדי בשם אפגניסטן הרימה את ראשה כאשר השלטון הטרוריסטי משהו שלה החליט לנקוט בשורה של צעדים קשים וביניהם פיצוץ והריסה של פסל הבודהה הגדול בעולם. ב9 בנובמבר 2 מטוסי בויאנג שנחטפו מספר שעות קודם לכן התרסקו ללב ליבה של ההוויה האמריקאית ושינו את קו הרקיע של ניו יורק ואמריקה לנצח. האירוע האלמותי הזה הוא אולי האירוע הטראומטי ביותר מאז מלחמת ויאטנם. בין לילה אומת החופש והחירות הפכה לאומה מסוגרת, מפוחדת, רודפת ונרדפת. את השוק ניתן היה לראות רק מאוחר יותר.

חוקרי תרבות וקולנוע בפרט מביטים לעיתים על תקופות משבר ועל הטיפול בטראומה בקולנוע, כאשר דווקא סרטים שאינם נוגעים למצב באופן ישיר זוכים להתעניינות רבה יותר. כך למשל מחזות הזמר שזכו לפופולאריות עצומה בתקופת השפל הגדול בארה"ב בסוף שנות ה30 , או סרטי המד"ב שזכו להצלחה בתקופת המלחמה הקרה בארה"ב ובברה"מ כאחד. יש הקוראים לזה "אסקפיזם", בריחה מהמציאות או כל דבר אחר, תרצו או לא תרצו, הקולנוע הוא הסם הטוב ביותר להרחיק אותנו מהצרות בבית ובחוץ. אחת מהתופעות הבולטות בקולנוע של שנות ה2000 היא עלייתם של סרטי האנימציה למבוגרים. אנימציה בניגוד לקולנוע לעולם תשקף עולם דמיוני שאין לנו חלק ממשי בו, גם כאשר מדובר בסרט על מלחמת לבנון, מוות, זקנה או כל דבר אנושי אחר. נדמה כי בשנות ה2000 היוצרים מצאו את הטכניקה הנכונה ואת הנוסחה הנכונה לפנות לקהל מבוגר יותר, משכיל ומתוחכם ולהעביר מסרים מורכבים יותר מסרטי דיסני באמצעות האנימציה. ריצ'ארד לינקלייטר הוא אחד מהיוצרים שהשכילו לעשות זאת. הוא עשה זאת פעמיים- ב"חיים בהקיץ" המופתי שלא זכה להצלחה קופתית בזמנו אך הפך לסרט קאלט, וב"סורק באפלה" המוצלח פחות. לינקלייטר השתמש בטכניקה שבזמנו נחשבה לחדשנית ומקורית -הרטרוסקופיה. לפי שיטה זאת הסרט מצולם בתחילה במצלמת וידאו רגילה, כאשר הסרט עובר טרספורמציה וריטוש המזכיר עבודת פוטושופ ההופך את הדמויות למונפשות. השיטה הזאת על אף פגמיה, מאפשרת אין ספור טריקים קולנועים מפתיעים ומעניינים. כך למשל דמויותיו של לינלייטר מדברים בזמן שהרקע שלהם מתחלף ללא הרף,ראשה של אחת הדמויות מתחלף לראש של קוף במהלך דיאלוג, מחשבותיהם של הגיבורים מופיעות על המסך ועוד. נכון שאפשר לעשות את כל זה בטכניקות אחרות של אנימציה ואף בקולנוע רגיל, אך הדמיון הרב של הדמוית לאלו שבמציאות יוצרות טשטוש מעניין בין מציאות לדמיון, בין אנימציה לצילום רגיל ושוברות את הקו הברור כל כך שהוצב בין הקולנוע המסורתי למונפש. למרות זאת שיטה זאת נותרה זניחה גם לאחר הסרט ולינקלייטר היה אחד מהבודדים שהשתמש בה. הסרט, המגולל את סיפורו של בחור צעיר הנתקע בחלום בתוך חלום בתוך חלום, הוא דיאלוג/מונולוג אין סופי על החיים, פילוסופיה, יחסים ומה לא. זה עובד באנימציה בגלל כל אותם תעלולים אותם הזכרתי.

לינקלייטר נותר אחד הבמאים המרתקים של הדור החדש אך לא זכה לתהילה לה זכו בני דורו (מלבד שני הסרטים "לפי הזריחה" ו"לפני השקיעה" שהיה מועמד לאוסקר על התסריט). לינקלייטר לא פחד להתנסות בטכניקות ושיטות חדשות בכל אחד מסרטיו, מקולנוע מסחרי גרידה (בית הספר לרוק עם ג'ק בלאק) ועד לקולנוע על סף נסיוני (הוא היה אחד הראשונים שהשתמשו במצלמת DV בקולנוע מסחרי בסרטו "טייפ"). כך או כך "חיים בהקיץ" היא גלולת אסקפיזם מופלאה ששינתה את חיי.

בפעם הבאה= שנת 2002 "דבר אליה" ו"אמילי".

נספח: רוטרוסקופיה http://www.youtube.com/watch?v=z32h-b9-8Qw

שנת 2000 "רקוויום לחלום"

לקראת סיום העשור הנוכחי, חשוב (גם אם לא כל כך נעים) להביט אחורה על העשור הנוראי הזה, עמוס המלחמות, הטרגדיות, המחלוקות והקונפליקטים שרק הלכו והתעצמו. תחילת העשור (והאלף) הביאו לא מעט תקוות לעתיד טוב יותר. המהפכה הטכנולוגית החשובה מאז המהפכה התעשייתית ובראשה רשת האינטרנט, הבטיחה את התממשות חלום ה"כפר הגלובלי" בו ילד מפקיסטן מתקשר עם חברו ביפן, בו כולנו צורכים תרבות דומה, הגבולות בין המדינות מטשטשים והיינו כעם אחד. לצד זה, עשור שנות ה90 הרגוע יחסית שבו מסך הברזל התמוטט בעקבות קריסת ברה"מ וגרמניה, ותמורות פוליטיות אחרות הבטיחו שקט יחסית.אם זאת, תמיד היו אלו שפקפקו באופטימיות המופרזות הזאת, התריעו, ושימשו נביאי זעם הקוראים לעם להתפכח ולהריח את הקפוצ'ינו. אחד מהם הוא דארן ארונופסקי, במאי יהודי מניו יורק, אחד מהקולות הצעירים והמבטיחים של הקולנוע האמריקאי החדש לצד פול תומאס אנדרסון, ריצ'ארד לינקלייטר ורבים אחרים. ארונופסקי החליט לקחת את ספרו של הסופר האמריקאי השולי יחסית הרברט שלי (ספר נוסף שלו "התחנה האחרונה ברוקלין" עובד בעבר לסרט כושל), סופר שטען בעבר שאדפטציה לקולנוע לספרו זה הוא בלתי אפשרי בעליל. ארונופסקי הוכיח שהוא טועה. לאורך כל הסרט ארונופסקי מפציץ בכל טריק אפשרי אם זה בעריכה המתוחכמת, הצילום המרהיב, הפסקול קורע הלב ובעיקר משחקה יוצא הדופן של אלן ברנשטיין שרק אלוהים יודע איך הפסידה באותה שנה את האוסקר לג'וליה רוברטס.

בגדול הסרט מדבר על התמכרויות לסמים והמחיר הכבד שמשלמים המתמכרים, אך במבט לאחור הסרט הוא לא פחות מתמרור אזהרה לחברה כולה על האסון האורב לנו ממש מאחורי הפינה. באופן נבואי ממש הוא חוזה את עלייתם של תכניות הריאליטי (נכון בסרט מדובר בשעשועון אבל בינינו, האפקט הוא אותו דבר) וההשפעה שלהם על כולנו, את הסימום של אמצעי התקשורת את החברה כולה, את הסוף הטרגי שרק נעשה טרגי יותר ויותר ללא ניצוץ של אופטימיות.

אני זוכר שראיתי את הסרט בחוג לקולנוע במכללת הדסה. התגובה של כל היושבים בחדר היתה שתיקת תדהמה אחת גדולה. לקח לנו כמה דקות לקום מהכיסא. שנים אחר כך ראיתי אותו שוב. התדהמה לא התעדנה. חשבתי לעצמי על הרגעים המצמררים באמת בסרט, על אלן ברנשטיין שוכבת בתנוחה עוברית ומחכה לנס, על ג'ארד לאטו מתקשר לג'ניפר קולוני וכשהיא שואלת אותו בקול שבור ובוכה "מתי תבוא" הוא עונה לה "בקרוב", היא מבקשת "אולי תבוא היום" והוא נשבר. אלו הרגעים הקשים באמת, ללא אפקטים, ללא ויזואליה קשה וללא רעמים וברקים.

הסרט היה כישלון גדול כשיצא וזכה למעמד של פולחן מאוחר יותר. בסוף אותה שנה נבחר ג'ורג' בוש לנשיא ארה"ב במסע הבחירות המפוקפק ביותר שידע ארה"ב מזה שנים, שנה מאוחר יותר הסיוט התחיל. אסון התאומים, מלחמות בעירק ובאפגניסטן, כלכלה מתמוטטת, אסונות טבע, דם ואש ותמרות עשן. ממש כמו בסרט המתאר את עונות השנה המתחלפים, את האופטימיות ותחושת ה"היי" המזוייפת המתחלפת במהרה לתחושת דאון ולנפילה כואבת, כך נפלנו כולנו למציאות המכאיבה.

אותו ארונופסקי התברגן וכיום הוא מועמד לאוסקר על סרטו "ברבור שחור", שאר שחקני הסרט הצליחו במידה זאת או אחרת (קולוני זכתה באוסקר על "נפלאות התבונה" לאטו פרש ממשחק והתמקד במוזיקה) . השחקנים מספרים כי החוויה על הסט הייתה קשה ומורכבת במיוחד. מסתבר שארונופסקי לא ריחם על שחקניו כפי שלא ריחם על דמויותיו בסרט, והורה להם להתנזר מאלכוהול, סיגריות, קפה וסקס למשך מספר שבועות על מנת שיבינו את משמעות המושג "השתוקקות".

אחד מחברי סיפר לי פעם שמרצה לקולנוע באונ' ת"א בחר להראות לסטודנטים את הסרט בזמנו כדוגמה לשימוש נבון בעריכה קולנועית, בעוד שבוע לאחר מיכן הופיע כתבה שלו המכתירה את הסרט כ"גרוע ביותר בעשור". אולי היחס האמביוולנטי של אותו מבקר ממחישה את היחס של כולנו לסרט ולעשור כולו- אנחנו נגעלים ממנו, אבל אנחנו לא יכולים להסיר את מבטינו.

בפעם הבאה -2001 "חיים בהקיץ"

בונוס- לינק לבלוג הקודם שלי, העוסק בהרהורים על עשור שנות ה2000 והקולנוע בו בפרט (עם התייחסות גם לרקוויום)

http://uri007shapi.blogspot.com/2009/09/2000.html

וגם- סצנת הטלפון http://www.youtube.com/watch?v=EUoVrQ9S8LE

שנת 1999-להיות ג'ון מלקוביץ (וסרטים אחרים)

אנו חותמים את העשור הנפלא (תרבותית) באחת מהשנים הגדולות של הקולנוע העולמי. יאיר רווה ומגזין "אינטרטיימנט וויקלי" הגדירו את 1999 כ"שנה ששינתה את פני הקולנוע". אולי אלו סופרלטיבים מוגזמים, אך אין ספק כי מבחינת כמות הסרטים הנהדרים מדובר בשנה טובה מאוד לקולנוע, שנה שפרצה גבולות, וממנה יצאו סרטים שהשפעתם ניכרת עד היום.

מתי יודעים ששנה היא מוצלחת במיוחד? כשגם ברשימת שוברי הקופות מופיעים סרטים רבים חדשניים, מפתיעים שצלחו את מבחן הזמן, וכך גם ברשימת זוכי האוסקר. וכך לדוגמא אפשר לראות את "אמריקן ביוטי" כסרט המוביל באוסקר 99, וברשימת הבלוקבסטרים ניתן לראות את "המטריקס", "החוש השישי" ו"מלחמת הכוכבים פרק 1",סרטים שאולי אפשר להתווכח על איכותם, אך קשה להתווכח על התרומה שלהם לקולנוע ולתרבות בכלל. בכלל ניתן לזהות סוג של מגמה בסרטים של 99- רוח של שינוי, מעבר מאנלוגי לדיגיטלי, נטישת הרגלים מיושנים ועלייתם של במאים ותסריטאים חדשים, כאלו שיכתיבו את הטון בעשור הבא. רווה טוען בבלוג שלו כי שנת 99 היתה שנה של צומת דרכים בקולנוע- מצד אחד המהפכה הטכנולוגית שאיפשרה לכל אחד לעשות סרטים כרצונו (הסממן הבולט הראשון יבוא שנה לאחר מכן עם "פרוייקט המכשפה מבלייר") ולתת דרור לחזונו של קופולה משנות ה70 לפיו "בעתיד כל אחד יוכל לעשות סרטים ואולי נגלה ילדה קטנה בוויסקונסין שתהפוך למוצרט הבא", מצד שני התפתחות הטכנולוגיה בצד המקצועי ובכלל זה השימוש באפקטים מיוחדים, כניסת המחשב, הגרפיקה והעריכה המתוחכמת. לצד זה אוכל למנות עוד שינוי משמעותי- התסריט. התסריטים של אמצע שנות ה90-תחילת האלפיים הפכו ליותר ויותר מורכבים, מלאי חידות, טוויסטים ובעלי רצף עלילתי לא אחיד. נדמה כי לעומת הסרטים שהיו כאן קודם מדובר בקולנוע חדש הפועל על כל החושים, מגרה את מחשבת הצופה ומכריח אותו לצפות בצורה אינטראקטיבית ביצירה שמולו. המגמה החלה עם סרטיו של טרנטינו שסופרו בצורה לא לינארית ברורה ומכוונת, המשיך עם הסרטים של סוף שנות ה90, והגיע לשיא עם סרטי שנות ה2000 כ"ממנטו" של כריסטופר נולן. הדוגמא הבולטת ב99 היא "החוש השישי" סרט שכולו תלוי בטוויסט גדול המופיע בסופו.

דוגמא בולטת נוספת היא סרטו של ספייק ג'ונז "להיות ג'ון מלקוביץ'" שנכתב על ידי הכוכב העולה של הוליווד- התסריטאי היהודי צ'ארלי קאופמן. קאופמן וג'ונז מתעללים לאורך כל הסרט במודע בכוכביו- את קמרון דיאז הם מכערים עד השחתה, את ג'ון קיוזק הם הופכים ללוזר, ואילו ג'ון מלקוביץ' משמש להם כשק חבטות כפול- הם צוחקים על דמותו בסרט ועל דמותו האמיתית גם יחד. ניתן לראות בתופעה הזאת כתחילתה של מגמה- מותו של כוכב הקולנוע ההוליוודי. ואכן, עשור לאחר מכן קשה להצביע על כוכב בולט אחד שיכול לסחוב על גבו סרט כפי שהיה בעבר. המגמות שציינתי למעלה (הקולנוע האישי לצד הקולנוע הטכנולוגי) הפכו את הכוכבים למיותרים כמעט. בנוסף הסרט שופע בלא מעט טריקים קולנועים ותסריטאים. ג'ונס וקאופמן מצליחים לשבור את הקו הברור בין מציאות לדמיון, ותוך כדי כך לומר דבר או שניים מעניינים על גוף, משחק, ותדמית. בעוד "המטריקס" שיצא באותה שנה הביא למסך פילוסופיה מעניינת בליווי אפקטים מרשימים, "מלקוביץ'" מצליח ליישם את הפילוסופיה שלו על המסך הלכה למעשה. השאלות "מיהו מלקוביץ'" ו"האם אנו באמת שולטים בגופינו" באים לידי ביטוי בכל פריים ופריים אך מבלי לשקוע לדיון פילוסופי עמוק ויבש, אלא על דרך הדרמה ובעיקר-דרך הקומדיה שבדבר .דבר נוסף מעניין בסרט הוא חציית הז'אנרים- הסרט מצליח לא לעמוד בשום חוקיות של שום ז'אנר (האם זה קומדיה? האם זה מד"ב? האם העולם שמוצג בסרט הוא ריאליסטי או לא) ובכל זאת להשאר אמין וסוחף.מגמה זאת של טשטוש מכוון בין דמיון למציאות, שימוש אינטנסיבי בפרטים ודמויות אמיתיות ליוותה את הקולנוע ובעיקר את הטלוויזיה מאז "ג'ון מלקוביץ". ניתן לראות את ההשפעות אפילו בטלוויזיה הישראלית עם סדרות כמו "מעצר בית" או "בשורות טובות" המשתמשות בביוגרפיה של דמות מוכרת (קיציס ופרידמן, שי אביבי) אך מעוותות אותה ללא הכר.

בשבוע הבא: שנת 2000, רקוויום לחלום

1998- ביג לובובסקי

את ביג לובובסקי של האחים כהן לא ראיתי בזמן אמת, לקח לי כמה שנים לראות אותו בDVD, וזאת לאחר שנים שבהם נמנעתי לצפות בו למרות הבאזז העצום שהיה סביבו. מעשה שהיה כך היה: הימים הם ימי 1998 העליזים ואני חייל צעיר במוצב החרמון. יצא שהחופשות שלי היו באותו זמן ארוכות למדי (שבועיים-שבוע). באחת מהחופשות אני וחברי א' פגשנו 2 בחורות חינניות באיזה פאב (נראה לי שזה היה "הכלבא שבוע" - פאב אלמותי וסמל תרבות ירושלמי בשנות ה90). לאחר דיסקוסים של הא ודא יצא לנו לדבר על האחים כהן. אחת מהבחורות התלהבה כל כך מהיוצרים הרעננים והחדשניים שבאותה תקופה היו בלתי מוכרים בארץ.

כמה ימים אחר כך גיליתי שיש לי כרטיסים להקרנת הבכורה של הסרט בפסטיבל הקולנוע בירושלים על מסך ענק בבריכת הסולטן. התקשרתי וקבעתי עם הבחורה, אך מה נורא, הוקפצתי בחזרה לבסיס.

מאז הסרט הזה היה טראומה עבורי. סירבתי לצפות בו, התרחקתי מכל אחד שאמר את המילים "DUDE" או ציטט את ג'ון גודמן הנפלא אומר "IM A FUCKING SHOMER SHABES" , נמנעתי מדיונים פילוסופים על משמעות סצנת החלום המוזרה, ומה פשר כל העלילה הזאת? מבחינתי הסרט הזה היה מחוק. כמובן שגם עם הבחורה ניתק הקשר במהרה, וכל הסיפור הזה הפך לעגום ביותר. שנים מאוחר יותר חברי הטוב ר' הכריח אותי פיזית לשבת ולצפות בסרט איתו, לאחר שהוא צפה בו לפחות איזה 4 פעמים. ותראו איזה פלא, מדובר באחד מופלא ומרתק. כהרגלם של האחים כהן הם הצליחו לרקוח בסרט הזה תבשיל טעים ומעניין מחומרים נפלאים שעל פניו נראים כאילו הם לא יכולים להתחבר- עלילה בלתי אפשרית על הנייר הופכת למסחררת ומרתקת, אוסף אקלקטי של שחקנים (מה לג'ף ברידג'ס וג'וליאן מור?) הופך לאנסמבל מרהיב בו לכל אחד יש את הזמן שלו, את השורה הנכונה שלו (אפילו סטיב בושמי המקסים והבלתי מוערך מספיק בעליל מקבל שורות קצרות אך קולעות בטירוף בסרט הזה) ובחירה משונה מעט בנושאים (מישהו יודע מה זה "ניהליסט"? ולמה הסרט מוקם במלחמת המפרץ דווקא?) עוברת בקלות .האחים כהן הצליחו כאן להגיע לקהל עממי וגבוה כאחד, כאשר הם שומרים על מינון נכון של דחקות וצחוקים לצד שנינויות ואיכות.

בשבוע הבא 1999 הנהדרת - סיכום עשור עם "מועדון קרב", "אמריקן ביוטי", ו"להיות ג'ון מלקוביץ'"