הגענו לעשור חדש ומסעיר- שנות ה80. צבעי הפסטל, רייגן ותאצ'ר, מוזיקת פופ וניו וויב, היפים שהפכו ליאפים ומעל הכל חוסר מודעות עצמית.
דומה כי בעשור הזה קראה תופעה אנטרופולוגית ששווה לחקור- באופן זמני וחד פעמי נעלמו האירוניה, חוש הטעם הטוב והמודעות העצמית לחלוטין, והתוצאה היא שלל סרטים, אלבומים ואביזרי אופנה מזעזעים במיוחד, כשהעולם שותק לנוכח הזוועות. כיום כאשר אנו מביטים על התרבות בשנות ה80 היא מזכירה לנו לא פעם את תקופת הבארוק והרוקוקו של המאה ה19- חוסר טעם מופרז, גרנדיוזי על סף האוונגרדי ששלט במיינסטרים. מספיק לראות את טקס הפתיחה של אולימפיאדת לוס אנג'לס ב1984 כדי להבין במה מדובר.
היוצא מהכלל המעיד על מהכלל הוא "טיסה נעימה" של האחים צוקר וג'ים אברהמס, אותם יוצרים בולטים בתחום ה"פארודיה המטורפת" ז'אנר שלמעשה קם עם הסרט הזה (ויש אומרים לפני כן עם סרטיו של מל ברוקס בשנות ה70).
טיסה נעימה היא פארודיה על סרטי האסונות, אותם סרטים פופלארים שפרחו בסוף שנות ה70 ("המגדל הלוהט", "הרפתקאה בפוסידון") מסורת סרטי האסונות נמשכת עד היום בגלים (ארמגדון בשנות ה90, היום שאחרי מחר בשנות ה2000) אך יש אומרים כי "טיסה נעימה" ודומיו הגחיכו אותם עד כדי כך שהפכו לבלתי רלוונטים. סרטי הפארודיה שהחלו בשנות ה80 והגיעו לשיא בשנות ה90 (וצנחו בשנות ה2000) . מה שנחמד כל כך בסרטים הללו הוא שאף אחד לא נשאר חייב- הסרטים יורים לכל הכיוונים ובמידה רבה של הומור עצמי. כך למשל שחקן הכדורסל האלמותי קארים עבדול ג'באר לא מהסס לצחוק על עצמו כאשר באחת הסצנות ילד מגיע לתא המטען ומתחיל לרדת על ביצועיו של ג'אבר בל.א לייקרס. ספק אם ג'אבר קיבל שכר עבור הסרט שתקציבו עמד על 3 מליון דולר בלבד, סכום זעום גם במונחים של פעם.
כשלונו של "שערי רקיע" שנה מאוחר יותר רק הבליט את הצלחתו הרבה של "טיסה נעימה" שהרוויח 83 מליון דולר והביא לסרט המשך מצליח (הפעם היה מדובר בחללית), הוליווד המלאה בעצמה, הבטוחה בעצמה, היהירה והשחצנית קיבלה מכה בביצים. ואין כמו האחים צוקר כדי לעמוד בצד ולצחוק
בשנה הבאה :1981- שערי רקיע(מייקל צ'ימינו) יהיה אסון
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה