אין טעם להתעמק על סיפור העלילה הדל למדי המגולל את סיפורם של חבורה של צעירים דחויים חברתית וחדורי שנאה עצמית המחפשים את דרכם במטרופולין הלונדוני של שנות ה90. מרבית הסרט נע בין דיאלוגים ארוכים שחלקם הגדול חסר חשיבות עלילתית לפעולות תמוהות למדי. קשה לי להצביע על השגים קולנועים אחרים בסרט ומשום מה נראה כאילו זה מקרה נדיר שבו השלם לא רק גדול מחלקיו, חלקיו כמעט אינם קיימים כרכיבים בודדים.
מייק לי, אחד ממשוררי הקולנוע הגדולים של שנות ה90 המשיך לייצר סרטים נפלאים לאורך העשור המהורהר והקודר הזה, בניהם את "סודות ושקרים" סרט שהגדיר מחדש את היחס הבין גזעי בבריטניה, אך אף סרט לעניות דעתי לא התקרב להישג שלו ב"עירום". ספק עם צוות השחקנים וביניהם דיוויד טווליס הסקוטי בעל הזקן המוזר וקטרין קרטלידג (שזכתה להצלחה יחסית בקולנוע האומנותי של שנות ה90, ובין השאר שחקה בסרטו של לארנס פון טרייר "לשבור את הגלים) ידעו
ומה שמיוחד בסרט הזה בעיני הוא שהוא הצליח ללכוד את התחושה האישית שלי ושל רבים ברגע נתון, רגע חד פעמי, רגע שלא יחזור שוב, מין ביטוי רגעי אבל מדויק להפליא וחד כל כך של התחושות, המחשבות והרגשות שגאו בי באותה תקופה.
את עירום ראיתי לבד ושבור לב, אני זוכר את הלילה הירושלמי הקר, את הגשם שירד, את האווירה הקודרת שאפפה אותי. ואיך שחשבתי לעצמי שאין דרך אחרת לראות את הסרט הזה, מלבד להיות לבד ושבור לב בלילה ירושלמי קריר, כשהמעיל הארוך השחור שלי עוטף אותי מפני הערפל הכבד, כשאדי אוויר חמים יוצאים מפי ומתאדים אל הלילה חסר הרחמים הזה, בדיוק כמו בסרטו של לי.
בונוס : דיאלוג האבולוציה המבריק
http://www.youtube.com/watch?v=70-y0AwwCOk
בשבוע הבא 1994-"מוכרים בלבד" ו"קראמב"
גם לי.
השבמחק