אפשר לומר הרבה דברים רעים על סרטו של ג'ון לנדיס, על זה שהיווה את הבסיס לסדרות סרטי הסלפסטיק דוגמאת "אמריקן פאי" ודומיהם ובכך רידד את הקולנוע לרמות חדשות, בכך שהיה מהראשונים שהכניס הפרשות גוף למיניהם ללב המיינסטרים האמריקאי, בכך שעודד שימוש בסמים ואלכוהול למורת רוחם של השמרנים, אך עם זאת קשה להתווכח על תרומתו הרבה ועל הרוח החדשה שהציג, וזאת למרבית האירוניה, רגע לפני שהקולנוע והטלוויזיה ישטפו בגל של שמרנות מוסרנית מבית היוצר של רונאלד רייגן וחבורתו. הסרט המגולל את סיפורם של ילדי קולג' פרחחים במחזור 1962, הציג לראשונה גיבורים שהם לא רק אנטי גיבורים מוחלטים, הם גם נראים כך ומרגישים כך, ובכל זאת מצליחים לסיים את הקולג' כשידם על העליונה בעוד חבורת ה"מוצלחים" נכשלת כשלון חרוץ. צחוק הגורל הוא כי במציאות דווקא אלו שגילמו את חבורת בני "דלתא" האנדרדוגים נעלמו בתהום הנשייה במקרה הטוב (תומאס הלסה הוא השחקן הבולט ביניהם, שאף זכה באוסקר על משחקו בסרט "אמדאוס" ולאחר מכן נעלם לסרטים זניחים) , ובמקרה הגרוע הקרירה שלהם נקטעה באופן טרגי יותר (ג'ון בלושי שנפטר ממנת יתר ב1982) בעוד מנהיג חבורת ה"רעים" קווין בייקון הפך לכוכב ענק המככ
ב עד היום בסרטים מרכזים. האם מדובר בקללה או סתם בצירוף מקרים אומלל ? אין לדעת.
"בית החיות" הוא סרטם הראשון של חבורת "נאשונל לאמפון" אותה חבורה שנולדה במגזין הפופלארי באותו שם. במהלך השנים חבורת הכותבים והבמאים הצעירים יציגו שלל קומדיות פרועות ומשעשעות למדי ששינו את פני הקומדיה האמריקאית. הפוליטיקלי קורקט נדחק החוצה לטובת דאחקות על חשבונם של.. מי לא בעצם? כאשר על הכוונת נמצא ה"ממסד" קודם כל, אותו גוף אמורפי המסמל כל רע או כמו שהוא נקרא בסלנג האמריקאי "THE MAN". הצלחתו המסחררת של הסרט הראתה כי קיים קהל עצום המשתוקק לקומדיה מזן חדש, חדה וחריפה יותר, קיצונית ומצחיקה הרבה יותר.
בשבוע הבא: שנת 1979- "מקס הזועם" ו/או "הנוסע השמיני" עוד לא החלטתי
סרט ענק. מסב לי הנאה גדולה גם היום, 32 שנה אחרי שיצא לאקרנים.
השבמחק