לכבוד יום הולדתו ה70 אני חייב להצדיע לאחד היוצרים האהובים, מלאי הדמיון אך גם השנויים ביותר במחלוקת בהוליווד ב40 שנה האחרונות-טרי גיליאם. אני חייב לציין כי מבין סרטיו (למעט אולי סרטי מונטי פייטון שבוימו לא רק על ידיו) 12 קופים הוא החביב ביותר עלי. סרט המשלב את מרבית האלמנטים שהיו בסרטיו האחרים, אך עושה זאת במינון נכון ומאופק ולא בהתפרצות חסרת רסן המקובלת ברוב סרטיו האחרים. מה לא יש כאן- מחווה לקולנוע ולמוזיקה הישנה, מד"ב משובח, משחק של כוכבים הוליוודים בתפקידים מפתיעים החורגים לחלוטין מהטייפקאסט שלהם (וויליס כגיבור חלש,אלים ומזיל ריר, פיט כמשוגע), ומבט קודר מאוד על העתיד הממשמש ובא.
מקור ההשראה המרכזי לסרט הוא יצירתו של כריס מארקר מ1962 בשם "המזח", ספק סרט, ספק מיצג של תמונות וקריינות המ
ספר את אותו סיפור בערך בשינוי קל. היצירה הזאת הפכה מזמן לאבן דרך בקולנוע עד למעמד של פולחן אצל מרצים לקולנוע התוהים על קנקנו ועל המשמעות הקולנועית שלו (האם סרט ללא תנועה הוא גם סרט? וכ"ה)
אולי אני בדעת מיעוט בעניין הזה, אבל לדעתי גיליאם לוקח את הרעיון הזה קדימה ויוצר סרט שהוא מפחיד, מרתק ומעורר מחשבה כאחד. בעתיד של טרי גיליאם האדם חי תחת האדמה ומתכנן את חזרתו לפני האדמה. ברוס וויליס מגלם אסיר שילדותו היתה מעל האדמה וחלום ישן נושן רודף אותו. הזדמנות חד פעמית לשחרור מחזירה אותו לשנת 1995 שם הוא נחשב כמובן למשוגע ומאושפז בבית חולים לחולי נפש. מאוחר יותר הוא מצליח לחזור לעתיד, לשוב לעבר ולצאת למסע מטורף אחר רמזים על כוונות זדוניות להביא להתפרצות וירוס קטלני שיביא לקץ האנושות (כמעט)
מטופש ככל שישמע, הסרט מצליח להעלות שאלות רבות על נפש האדם, על חזרה בזמן (הפרדוקס הידוע), על שגעון וגורל.
כל הסרט מקוננת המחשבה כאילו וויליס באמת משוגע המצליח לשכנע את הפסיכיאטרית שלו (ואת הצופים) שהוא השפוי וכל הסובבים אותו טועים. גם הסוף הבלתי פתור משאיר את הצופים מעט אובדי עיצות.
מקור ההשראה המרכזי לסרט הוא יצירתו של כריס מארקר מ1962 בשם "המזח", ספק סרט, ספק מיצג של תמונות וקריינות המ
ספר את אותו סיפור בערך בשינוי קל. היצירה הזאת הפכה מזמן לאבן דרך בקולנוע עד למעמד של פולחן אצל מרצים לקולנוע התוהים על קנקנו ועל המשמעות הקולנועית שלו (האם סרט ללא תנועה הוא גם סרט? וכ"ה)אולי אני בדעת מיעוט בעניין הזה, אבל לדעתי גיליאם לוקח את הרעיון הזה קדימה ויוצר סרט שהוא מפחיד, מרתק ומעורר מחשבה כאחד. בעתיד של טרי גיליאם האדם חי תחת האדמה ומתכנן את חזרתו לפני האדמה. ברוס וויליס מגלם אסיר שילדותו היתה מעל האדמה וחלום ישן נושן רודף אותו. הזדמנות חד פעמית לשחרור מחזירה אותו לשנת 1995 שם הוא נחשב כמובן למשוגע ומאושפז בבית חולים לחולי נפש. מאוחר יותר הוא מצליח לחזור לעתיד, לשוב לעבר ולצאת למסע מטורף אחר רמזים על כוונות זדוניות להביא להתפרצות וירוס קטלני שיביא לקץ האנושות (כמעט)
מטופש ככל שישמע, הסרט מצליח להעלות שאלות רבות על נפש האדם, על חזרה בזמן (הפרדוקס הידוע), על שגעון וגורל.
כל הסרט מקוננת המחשבה כאילו וויליס באמת משוגע המצליח לשכנע את הפסיכיאטרית שלו (ואת הצופים) שהוא השפוי וכל הסובבים אותו טועים. גם הסוף הבלתי פתור משאיר את הצופים מעט אובדי עיצות.
מספרים על כך שגיליאם הפרפקציוניסט והמגלומן שיגע את הצוות לאורך כל הצילומים. ברוס וויליס סירב לעבוד עם גיליאם אי פעם בעתיד לאחר שגיליאם נתן לו רשימה ובה מניירות מסרטי "ברוס וויליס" ודרש ממנו לא לחזור עליהם במשחקו בסרט זה.
את בראד פיט הכריח גיליאם לשים עדשות חומות דווקא כדי לחזק את מראה המטורף (לא ברור מה הקשר).
כך או כך, מדובר באחד הסרטים הפיוטים והמרתקים שיצאו מתוך לב ליבה של הוליווד ב20 השנים האחרונות.
אכן סרט מוצלח מאד וגם עדיין רלבנטי. אין ספק שבראד פיט מחזיק את הסרט על כתפיו. ראיתי אותו לא מזמן באתר של סרטים לצפייה ישירה עם תרגום ועדיין נהניתי.
השבמחק