אנו מגיעים לאמצע העשור המושמץ ביותר מבחינה תרבותית במאה ה20, ומה טוב יותר מאשר לציין אותו ב2 סרטי מופת שהכתיבו את הבון טון התרבותי של אמצע שנות ה80, שנים של קפיטליזם משתולל, איבוד ערכים, תחושת גדלות במערב ושמרנות מצד.
בחזרה לעתיד מדגים זאת היטב. הסרט הנפלא הזה (אף מרצה לתסריטאות או רוברט מקי לא ישכנע אותי אחרת- מדובר בתסריט המבריק ביותר שיצא מהוליווד ב30 השנה האחרונות), חוזר לתקופה שונה אך דומה מאוד לתקופה בה הוא נוצר- שנות ה50. התקופה שלפני המהפכה המינית, לפני ויאטנם ומותו של האתוס האמריקאי המנופח, לפני ניקסון והמיאוס של הציבור האמריקאי ממנהיגיה הכושלים, אך גם תקופה בה שחורים לא הורשו להכנס למועדונים של לבנים ועצם המחשבה על ראש עיר שחור נחשבה בדיחה לא מוצלחת (שלא לדבר על נשיא שחור..) ובה רונאלד רייגן הוא לא יותר משחקן בינוני ומטה.
מפתיע לראות שדווקא בקטעים מסויימים שנות ה50 מוצגות כנועזות ומתירניות לעומת השמרנות של שנות ה80- כך למשל בסצנה בה מרטי יושב עם אימו המעשנת סיגריה רחמנא ליצלן,ומוכנה "ללכת עד הסוף" עם מרטי המזועזע עד עמקי נשמתו מהמתירנות המינית בעידן הפרה-איידסי.
מרטי מקפליי, צעיר כל אמריקאי מתחבר למדען זקן ותמהוני בשם דוק בראון המפתח מכונית החוזרת בזמן. תאונה מצערת מובילה את מרטי לשנות ה50 בהן הוא פוגש במפתיע את אימו לעתיד, ובשרשרת של טעויות כמעט וגורם לכך שלא יוולד. כמובן שהתמה הזאת קשורה קשר ישיר לאחד מהסוגיות האהובות על חובבי הלוגיקה- פרדוקס החזרה בזמן. לפי פרדוקס זה "האם אפשרי לחזור בזמן, להרוג את הורינו ובעצם למנוע את היוולדותינו ואת החזרה בזמן?" וזה בדיוק מה שקורה בסרט. ואם זאת הסרט מתעלם מהאפשרויות הפילוספיות וניגש לעיקר- שיחזור ציני ואירוני של שנות ה50 מתובל באקשן וסצנות משעשעות למדי. התסריט כל כך טוב ומהודק שכל סצנה יושבת במקומה, שואלת שאלה שתשובתה נפתרת מאוחר .
הסרט מכיל אין ספור ציטוטים ומחוות לשנות ה50, ה80 ומה שביניהם. הוא לא מפספס אף הזדמנות לעקוץ, לקרוץ ולבדוק את כל האפשרויות האירוניות במסע בזמן. כך למשל באחת מהסצנות הבלתי נשכחות רואה מרטי את דודו התינוק, שיהפוך בעתיד לאסיר תמידי, שוכב בלול, ואומר לו "כדאי שתתרגל".גם רומנטיקה, אקשן, וכמובן איך אפשר בלי האביזר האופנתי של שנות ה80 שהצלחתו העצומה של הסרט העלתה את קרנו- הסקייטבורד.
הסרט זכה כמובן ל2 המשכונים, המשך גאוני ביותר ב1989, והמשך בינוני למדי מ1990 (שני ההמשכים צולמו ביחד). חלק 2 של הסדרה בחן לעומק את פרדוקס החזרה בזמן שצויין לחלן, וזכה באחד באחד מהבלוגים באינטרנט לתואר הנכסף "הסרט העתידי האמין ביותר" כאשר תופעות בסרט המתאר בצורה אופטימית יחסית את העתיד, התרחשו הלכה למעשה. כך למשל חזה הסרט את הפצת USA TODAY (ישראל היום האמריקאי) כרשת עיתונות יומית חינמית, יש גם איזכור לרשת מדיה ביתית שלא רחוקה מאיתנו, אך ב1989 היתה בגדר חלום בלבד.
מיותר לציין שהסרט והמשכיו זכו להצלחה חסרת תקדים. גורלו של כוכב הסרט מייקל ג'י פוקס היה עגום בהרבה- לאחר קריירה מזהירה בקולנוע ובטלוויזיה הוא חלה במחלת הפרקינסון ופרש ממשחק.
בפעם הבאה- החצי השני של 1985 "מועדון ארוחת הבוקר"
Excellent post!
השבמחקI'm glad you're also covering 'The Breakfast Club'. Will look forward to reading it.