יום שישי, 22 באוקטובר 2010

1988- ביטל ג'וס ו"ביג"


שנת 1988 הייתה שנת בחירות בארה"ב, רונלד רייגן הנשיא המבוגר והאהוב פינה את מקומו להתמודדות בין 2 אישים בעלי השקפת עולם מנוגדת- מחד ממשיך דרכו וסגן הנשיא ג'ורג' בוש (האב כמובן) ומנגד הסנטור מייקל דוקאקיס. הציבור האמריקאי לא באמת רצה שינוי ומערכת הבחירות היתה מנומנמת למדי כששני המתחרים הכמעט אנונימים לא ממש מצליחים לסחוף את הקהל. עם זאת החזית הקולנועית היתה מרתקת לא פחות ואולי יותר כאשר אמריקה שמרנית לעומת אמריקה חתרנית מופיעות זה אחרי זה באותו אולם, חוצות את הקהל לשתי מחנות מקבילים.
זה התחיל ב1986 עם "קטיפה כחולה" של דיוויד לינץ', הסרט שבעט בבטן של מוסד הפרברים האמריקאי והראה אותו במלוא מערומיו, המשיך ב87 עם וול סטריט של סטון שנסקר בפעם הקודמת והגיע לשיא ב88, כאשר הקולנוע נחצה לשניים- אלו שמהללים את ה"חלום האמריקאי" ואלו שבזים לו. "ביג" הוא תוצר מובהק של המחנה הראשון- פנטזיה של דיסני על נער צעיר המבקש להיות גדול. משאלתו מתגשמת במפתיע והוא מוצא עצמו בגוף של בן 30, ללא עבודה וללא חברים (למעט חבר ילדות אחד בלתי מועיל) . במהלך הסרט הוא מצליח להשתחל לצמרת חברת צעצועים, לזכות בנערה ולקנות לופט ענק בניו יורק, וכל זאת רק בזכות הילדותיות שלו שהופכת אותו לשונה ומיוחד. המסר דומה למסר שהופיע שנים מאוחר יותר בסרט נוסף בכיכובו של טום הנקס - פורסט גאמפט- באמריקה, כל אחד יכול להצליח אם יהיה נחוש, אמיתי ולא יוותר. מספר סרטים כאלו משנות ה80 המחישו זאת היטב ("נערה עובדת", "סוד ההצלחה שלי") כאשר הם מהללים ומפארים את השיטה הקפיטליסטית ה"צודקת" שהביאה את ארה"ב לאן שהיא- מעצמה בלתי מעורערת שמביאה תקווה לעולם. כי באמריקה, כמו באמריקה, כולם שווים. כולם יכולים להצליח. כולם יכולים להגשים את החלום.
לעומת ביג ודומיו היו סרטים אחרים שניסו לחתור תחת המסרים הללו ולהציג את הזיוף שבהם. טים בארטון, אנימטור צעיר שהחל את דרכו בדיסני, הוא אחד מהקולנוענים היחידים שצמחו בהוליווד של שנות ה80 שהצליחו לפעול במרכז התעשייה המיינסטרימית וגם להשמיע את קולם היחודי והשונה, שלא תמיד על
ה בקנה אחד עם קולו של הממסד. ברטון עשה זאת בתחכום ויצירתיות רבה, כשמסווה בידורי עבה מכסה על אותם מסרים חתרנים.
כך למשל ביטל ג'וס, אולי אחד הסרטים החתרנים ביותר באותה תקופה, ששווק כסרט לכל המשפחה ונחל הצלחה מסחררת.ביטל ג'וס המספר את סיפורם של זוג שהולך לעולמו, מפחיד משפחה המגיעה להתגורר בביתו, נעזר בשד מפוקפק בגילומו הגאוני של מייקל קיטון (לאן נעלם הגאון הקומי הזה?), ולבסוף מצליחים במשימתם, ומגרשים את בני המשפחה כולה למעט ביתם (וינונה ריידר) בעלת הלוק הגוטי האפל. הסרט למעשה יוצא נגד כל המוסכמות האמריקאיות המקובלות, מערכי המשפחה ועד לרצון ה"בריא" להצלחה כלכלית ואישית, רצון שיתערער וישבר לחלוטין בשנות ה90 , לפחות מבחינה תרבותית. קצר הדף מלהכיל אך תנו לי שעה אתכם ואשכנע אתכם, מדבור בחתרן בלתי נלאה.
כאמור 2 הקצוות הללו במפתיע הצליחו פחות או יותר במידה שווה, וכך היה גם בהמשך, כשהקריירה של הנקס מגיעה לשיאים שמעטים משחקני הוליווד הגיעו אליהם (2 אוסקרים רצופים על "פילדלפיה" ו"פורסט גאמפ", שורה של סרטים מצליחים בכיכובו ובהפקתו), וגם בארטון המשיך לעשות חייל כשהוא נאמן לדרכו האומנותית אך במקביל מספק את הסחורה לקברניטי האולפנים בשנות ה90 וה2000. לעומתם המהפכן האמיתי שאיננו מפחד להסתתר ולהסתיר את המחאה שלו -הלו הוא דיוויד לינץ', הלך ואיבד אחיזה בקולנוע המסחרי עד שכמעט הוגלה מהתעשייה.
בפעם הבאה- 1989 "עשה את הדבר הנכון" של ספייק לי

תגובה 1:

  1. אף אחד לא מסכים איתי לגבי זה, אבל ביטלג'וס הוא אחד הסרטים הכי מעפנים שיצא לי לראות בצפייה ישירה, פשוט לא מצליחה להבין מה אנשים מחבבים בו.

    השבמחק