יום שני, 11 באוקטובר 2010

1985 חלק ב- "מועדון ארוחת הבוקר"


כשאתה בבית בחופשת מחלה, כמו שאני עכשיו, זה זמן טוב להביט לאחור ולהיזכר בפעמים הקודמות בחייך שבהם היית בבית בחוסר מעש, מנסה להעביר את הזמן ולא כל כך מצליח. לילדים של שנות ה80 לא היה את השפע והמרחב הווירטואלי שיש לילדים היום. מה שכן,חידוש מרענן ומבטיח אחד כן היה להם- הכבלים הפיראטים. הכבלים של שנות ה80, בניגוד לאלו של עכשיו הציעו שפע של סרטים חדשים באמת, באווירה מחתרתית מגניבה וללא בולשיט מיותר או עריכה. כך למשל זכינו לסרט טורקי בכל שבוע, לצד שידורים אין סופיים של "קונאן הברברי". היו גם חידונים נושאי פרסים וסרט כחלחל בחצות אבל יותר מכל אני זוכר את מועדון ארוחת הבוקר, סרט שכנראה לא היה יוצא לי להתוודע אליו יותר מדי לולא אותם כבלים פיראטים. ישראל של שנות ה80 היתה פרובינציה תרבותית מובהקת שהחיבור שלה לעולם הגדול היה בחיתוליו.למרות הצ'רטרים, שער הדולר הנמוך ושלטון הליכוד שהביא מעט מהגלאם האמריקאי, ישראל נשארה תקועה מאחור כמו הייתה קיבוץ סגור שלא מקבל חברים מבחוץ. אחד הצהרים התרבותים היחידים היה הקולנוע ו"מועדון ארוחת הבוקר" עבורי היה בית ספר של סטריאוטיפים, או אולי בעצם "ארכיטיפים" של החברה האמריקאי. הסרט שהשכיל לשרטט בדיוק מדהים את החברה התיכונית האמריקאים על סוגיה- היפה, המוזרה, ה"אתלט", החנון, המופרע והמנהל הנורא ואולי מעל הכל השרת שרואה הכל. לנו לא היה בית ספר כזה, גם לא יהיה. מערך של מעמדות משורטט ומפורט, ממש מוסד בתוך מוסד, בעל חוקים וכללים משלו. מאוחר יותר ראינו גם את "קלולס" ואת "בוורלי הילס" ו"באפי" ולמדנו על המורכבות שאין לזלזל בה במוסד התיכון האמריקאי, על ההיררכיה, הפוליטיקה הפנימית והתככים.
ג'ון יוז אמר בראיון פעם כי נדרש אין ספור פעמים לכתוב ולביים המשך לסרט שנבחר כ"סרט הנעורים הטוב בכל הזמנים".
יוז אמר "לא יכולתי לעשות זאת, הדמויות הללו חשובות לי מדי". ואולי זה סוד הקסם. בשבילינו כל אותם דמויות לא יצאו מעולם מהספרייה. הם לא חזרו לשגרת חייהם (שהרי כולם יודעים שבנדר צדק- אחרי שיצאו הם יחזרו להתנכר לחבריהם לריתוק) הם לא התבגרו, התחתנו, התמסדו, הזדקנו. הם לא איבדו את נעוריהם לעולם. ולכן כל צפייה בסרט מרגישה כמו הפעם הראשונה.
בשבוע הבא: שנת 1986- אוקי אני שוב צריך את עזרתכם- או "תשעה וחצי שבועות של שכרון חושים" סרט די נשכח אבל עשה הרבה רעש בזמנו, או "חנה ואחיותיה" של וודי אלן, לא אחד מהגדולים שלו אבל אחד החביבים עלי, או "הרומן של אתמול בלילה" סרט הטראש הוליווד האהוב עלי.תהנו !

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה