1996- טריינספוטינג

טריינספוטינג היה סרט שניגשתי אליהם בלי שום הכנה מוקדמת. אחרי הכל, סרט בריטי (סקוטי אם להיות מדויקים)

בלי כוכבים גדולים וללא במאי מוכר.

נדמה שטריינספוטינג הוא אחד מהסרטים הללו שהצליחו ליצור אופנה ושיח מסביבו, הגדולים במידה רבה מהסרט עצמו. בתולדות הקולנוע היו כמה סרטים כאלו שהבולט בינהם הוא "בלו אפ" של אנטוניוני משנות ה60, סרט שהגדיר תקופה ובו בזמן יצר אותה כאשר שרטט בחכמה את עולם הזוהר של צלמי האופנה, דוגמניות ואנשי בוהמה באנגליה ההיפית של שנות ה60. אך בעוד אנטוניוני שרטט עולם נוצץ אליו מביטים רובינו מלמטה, בוייל הצליח להפוך דווקא את הסחי והגועל למגניבים כאשר הוא משרטט את עולמם העלוב (אך המגניב למדי ) של נרקומנים חסרי חיים בסקוטלנד. וכך למתבגרי שנות ה90, חייהם של מכורים להרואין הנרדפים ברחובות ויורדים לתחתית החבית על מנת להשיג עוד מנת סם נראו הדבר המגניב ביותר שיש, משהו שיש לשאוף אליו, חיים מלאי אנרגיה וחיות.

מה שאירוני בכל הסיפור הוא שבוייל דווקא יוצא נגד כל תרבות הסמים. גיבור הסרט (מישהו זוכר את שמו?) מנהל מסע בו הוא מגיע עד ללונדון במטרה להתחמק מהגורל האכזר המחכה לו לאחר מות חברו מקרציה במוח ומות התינוקת של חברתו הטובה. אך חבריו לא מניחים לו ורודפים אותו עד לשם. בסופו של דבר, הגיבור מצליח להתחמק מגורל דומה ע"י בגידה בחבריו וגניבת כסף אותו הרוויחו בעסקת סמים מפוקפקת.

לא יעזור בכמה תיאורים גרפים השתמש בויל ביצירת הסלוגן שלו "סמים זה רע" הקהל השתכנע דווקא להפך, ודמותה של התינוקת המתה המטיילת על תקרתו של הגיבור המצוי בקריז לא הורידה ולו במעט מהמגניבות של דור האקסטזי. נראה שזו שיאו של עשור ה90, העשור שהגדיר מחדש את השאיפות והתקוות של הדור החדש, הדור שכונה בזמנו "דור הX", דור חסר שאיפות, חסר תכניות לתווך ארוך, חסר אידיאולוגיה.נראה שהסם של הדור הזה (שמתאים גם לסרט באופן מפתיע) הוא דווקא האקסטזי, סם המסיבות, ש"מדליק" אותך לאורך כל הלילה ומשאיר אותך בבוקר בתחושת תשישות ורייקנות. לא בכדי המסר של הסרט לא עבר. הסרט במידה רבה מסמל את תחילתו של גל הסרטים הפוסט מודרניסטים, בהם רע הוא טוב, כיעור מתקבל בברכה וזיעזוע הצופים היא דרך לגיטימית להצהרה אומנותית.

והייתה גם את התרבות סביבו. הפסקול המשובח שהוליד כוכבים חדשים (UNDERWORLD עם הלהיט ההיסטרי שלהם BORN SLEEPYׁׂ) והחזיר עתרה לזמרים וותיקים (LOST FOR LOVE של איגי פופ, PERFECT DAY של לו ריד)

היו גם הרבה חולצות ופוסטרים עם משפטי מפתח מהסרט, סטיקרים ומה לא. והיה גם סרט. סרט לא רע בכלל שהיה חדשני לזמנו. הקאטים המהירים, המשחק האינטנסיבי, משחקי העריכה, כאמור הפסקול. קול של דור חדש נולד.

בפעם הבאה 1997- ג'קי בראון

בונוס- אנדרוורד, עדיין אחד מקטעי האמביינט הטובים בכל הזמנים http://www.youtube.com/watch?v=TlLWFa1b1Bc

ועוד אחד כדי להזכיר לכם שסמים זה עדיין רע ונורא

http://www.youtube.com/watch?v=QYEC4TZsy-Y

שנת 1994- "מוכרים בלבד" ו"קראמב"

בשבילי ובשביל רבים אחרים שנת 1993 תזכר כשנה שבה התחילו באמת שנות ה90 וזאת בעיקר בגלל שהמהות האמיתית של העשור הנהדר הזה הייתה מבחינה תרבותית לפחות, הטשטוש הנפלא בין שוליים למרכז, הפיכתם של גיבורי שוליים לגיבורי תרבות אמיתיים שסוחפים אחריהם מליוני מעריצים וקול חדש אמיתי ושונה בתרבות האמריקאית ובכלל. לא שזה היה דבר חדש, אבל הצלחתם של סדרות כמו "סיינפלד" ו"חברים" ששינו את ההגמוניה על מוסד הסיטקום המיושן הנע עד אז על גבול המוסריות/מוסרניות והציג אמריקה שמרנית בטירוף, הצלחתם של להקות הגראנג' ובראשם "נירוונה" שהדיחה באקט סימלי ביותר את מייקל ג'קסון מראש טבלת המכירות, והצלחת סרטים כמו "מוכרים בלבד", סרט שוליים מחתרתי שהצליח בניגוד לכל הסיכויים כאשר הוא משאיר מאחור שוברי קופות פוטנציאלים כ"עולם המים" של קווין קוסטנר הם בשבילי לא פחות ממהפכה חברתית. אפשר לתהות על השינוי שחל בשנה זאת, שנה שבה ישראל חתמה על הסכם שלום עם הפלשתינאים, שנה שבה ביל קלינטון, הנשיא המגניב הראשון מאז קנדי (והאחרון עד אובמה) נכנס לבית הלבן ושינה אותו לחלוטין, שנה בה אומנם היו מלחמות עקובות מדם בבוסניה ובאפריקה, אך העולם נראה סובלני ופתוח מאי פעם. אולי זאת נימה אישית בלבד, שנה של התבגרות עבורי, שנות הטיפשעשרה ואולי זאת הנטייה שלי להביט בערגה על השנה המשמעותית הזאת ששינתה מן הסתם גם אותי, אך בכל זאת. לא פלא שגם הסרטים המובילים בקופות ובאוסקרים כוללים דמויות חריגות כ"פורסט גאמפ"ועלילות חריגות כ"ספרות זולה".
ב1994 הלוזר הוא המלך. מ"LOSER" המנון ההמונים של בק, דרך ג'ורג' קוסטנזה המובטל החי עם הוריו בגיל 30+ ועד לקווין סמית', מובטל החי בבית הוריו, שנשר מכל המסגרות (בהם בית ספר לקולנוע בוונקובר) שמנמן ולא מושך במיוחד, שהיה לקול לכל אותם לוזרים כמוהו, שלא לומר מודל לחיקוי לאחר שהפיק בכוחות עצמו סרט עצמאי קטן בתקציב זעום של 30000 דולר וגרף מיליונים רבים. אין שום דבר מבריק בסרטו של סמית' הכולל בעיקר דיאלוגים בלתי סופיים על זוטות- סגנון המאפיין קולנוענים רבים מהנייטיז ממיק לי להאל הארטלי. גיבורי הסרט נעים בין חנות המכולת לספריית וידאו ועוד בשכונה קטנה המזכירה כל פרבר אמריקאי בניו ג'רזי (נגיד) ומייצגת את "אמריקה האמיתית" ולא את זאת המזוייפת מניו יורק ולוס אנג'לס. רצף האירועים ההזויים והמשעשעים העוברים על הגיבורים כולל התעמתות עם סוחר מסטיקים נגד עישון, סקס עם גופה ומפגש עם צמד משעשע שהופיע מאז כמעט בכל סרטיו של סמית'- ג'י ובוב השקט (הלא הוא סמית' עצמו)
ואם כבר מדברים על לוזרים אי אפשר שלא להזכיר את "קראמב" סרטו הדוקומנטרי ההזוי והמקסים להפליא של טרי זוויגוף המשרטט את דיוקנו של אחד מאמני הקומיקס החתרניים והמשפיעים ביותר בכל הזמנים- רוברט קראמב. הסרט מציג הצצה נדירה לחייו של קראמב האקסצנטרי ואחיו המופרעים ללא צנזורה ומאפשר לצופים להבין כיצד נוצרו אותם גיבורי תרבות שוליים בשנות ה70, אותם גיבורים שהיוו השראה בין השאר גם לסמית' וחבריו.
למרבית האירוניה, "מוכרים בלבד" ו"קראמב" הביאו ליוצריהם הצלחה שרק הרחיקה אותם מהשוליים והפכה אותם לבמאים רגילים ומשעממים. סמית' אפילו חזר לביים את "מוכרים בלבד2" שלא עלה על הציפיות ושורה ארוכה של סרטים שניסו בחוסר הצלחה לשחזר את רוח הנעורים משנות ה90. זוויגוף ביים סרט מצליח אחד המבוסס על קומיקס (העולם שבפנים) ומאוחר יותר המשיך לביים סרטים הוליוודים משעממים כBAD SANTA .
בשבוע הבא- 1996- טריינספורטינג

1995 ספיישל טרי גיליאם "12 קופים"

לכבוד יום הולדתו ה70 אני חייב להצדיע לאחד היוצרים האהובים, מלאי הדמיון אך גם השנויים ביותר במחלוקת בהוליווד ב40 שנה האחרונות-טרי גיליאם. אני חייב לציין כי מבין סרטיו (למעט אולי סרטי מונטי פייטון שבוימו לא רק על ידיו) 12 קופים הוא החביב ביותר עלי. סרט המשלב את מרבית האלמנטים שהיו בסרטיו האחרים, אך עושה זאת במינון נכון ומאופק ולא בהתפרצות חסרת רסן המקובלת ברוב סרטיו האחרים. מה לא יש כאן- מחווה לקולנוע ולמוזיקה הישנה, מד"ב משובח, משחק של כוכבים הוליוודים בתפקידים מפתיעים החורגים לחלוטין מהטייפקאסט שלהם (וויליס כגיבור חלש,אלים ומזיל ריר, פיט כמשוגע), ומבט קודר מאוד על העתיד הממשמש ובא.
מקור ההשראה המרכזי לסרט הוא יצירתו של כריס מארקר מ1962 בשם "המזח", ספק סרט, ספק מיצג של תמונות וקריינות המספר את אותו סיפור בערך בשינוי קל. היצירה הזאת הפכה מזמן לאבן דרך בקולנוע עד למעמד של פולחן אצל מרצים לקולנוע התוהים על קנקנו ועל המשמעות הקולנועית שלו (האם סרט ללא תנועה הוא גם סרט? וכ"ה)
אולי אני בדעת מיעוט בעניין הזה, אבל לדעתי גיליאם לוקח את הרעיון הזה קדימה ויוצר סרט שהוא מפחיד, מרתק ומעורר מחשבה כאחד. בעתיד של טרי גיליאם האדם חי תחת האדמה ומתכנן את חזרתו לפני האדמה. ברוס וויליס מגלם אסיר שילדותו היתה מעל האדמה וחלום ישן נושן רודף אותו. הזדמנות חד פעמית לשחרור מחזירה אותו לשנת 1995 שם הוא נחשב כמובן למשוגע ומאושפז בבית חולים לחולי נפש. מאוחר יותר הוא מצליח לחזור לעתיד, לשוב לעבר ולצאת למסע מטורף אחר רמזים על כוונות זדוניות להביא להתפרצות וירוס קטלני שיביא לקץ האנושות (כמעט)
מטופש ככל שישמע, הסרט מצליח להעלות שאלות רבות על נפש האדם, על חזרה בזמן (הפרדוקס הידוע), על שגעון וגורל.
כל הסרט מקוננת המחשבה כאילו וויליס באמת משוגע המצליח לשכנע את הפסיכיאטרית שלו (ואת הצופים) שהוא השפוי וכל הסובבים אותו טועים. גם הסוף הבלתי פתור משאיר את הצופים מעט אובדי עיצות.

מספרים על כך שגיליאם הפרפקציוניסט והמגלומן שיגע את הצוות לאורך כל הצילומים. ברוס וויליס סירב לעבוד עם גיליאם אי פעם בעתיד לאחר שגיליאם נתן לו רשימה ובה מניירות מסרטי "ברוס וויליס" ודרש ממנו לא לחזור עליהם במשחקו בסרט זה.

את בראד פיט הכריח גיליאם לשים עדשות חומות דווקא כדי לחזק את מראה המטורף (לא ברור מה הקשר).

כך או כך, מדובר באחד הסרטים הפיוטים והמרתקים שיצאו מתוך לב ליבה של הוליווד ב20 השנים האחרונות.

1993- "עירום" (מייק לי)

בית הקולנוע "סמדר" במושבה הגרמנית בירושלים היה שותף לכמה מרגעי הקולנוע הגדולים בחיי. הקולנוע שהוקם אי שם בשנות ה60, זכה לעדנה מחודשת באמצע שנות ה90 עם התרסקות בתי הקולנוע השכונתיים בעולם ובירושלים בפרט, והרצון להחזיר עטרה ליושנה+בית קפה אופנתי ומגניב. הקמתו המחודשת של "סמדר" לצד מוסדות ותיקים וחדשים מיקם את רחוב עמק רפאים כ"וויליג" הירושלמי- מקום תוסס, שיקי וצעיר, מפלט מחשכת מאה שערים וגאולה החרדיות, מרכז העיר הסואן, ותלפיות המכוערת הסמוכה אליו. בשבילי סמדר היה יותר מבית קולנוע, הוא היה פתח של שפיות בעיר, מזכרת לחיים אחרים, לתקופה אחרת ומין תמצית של ירושלמיות שאיננה עוד. אחד מרגעי הקולנוע החקוקים בזכרוני הם הצפיה ב1994 בהקרנת חצות של "עירום" סרט קטן שלא זכה ליחסי ציבור על אף העניין והביקורות המצויינות. בתוך שוברי הקופות הענקיים והסרטים האירופאים ה"נחשבים" עירום היה עוף מוזר. קריאה לעזרה, יללה אקזיסטיאליסטית מחרישת אזניים. קול של תסכול ותפילה כאחד בסרט פיוטי להפליא שמצליח לתת אגרוף חזק בבטן ובו בזמן לרגש.

אין טעם להתעמק על סיפור העלילה הדל למדי המגולל את סיפורם של חבורה של צעירים דחויים חברתית וחדורי שנאה עצמית המחפשים את דרכם במטרופולין הלונדוני של שנות ה90. מרבית הסרט נע בין דיאלוגים ארוכים שחלקם הגדול חסר חשיבות עלילתית לפעולות תמוהות למדי. קשה לי להצביע על השגים קולנועים אחרים בסרט ומשום מה נראה כאילו זה מקרה נדיר שבו השלם לא רק גדול מחלקיו, חלקיו כמעט אינם קיימים כרכיבים בודדים.

מייק לי, אחד ממשוררי הקולנוע הגדולים של שנות ה90 המשיך לייצר סרטים נפלאים לאורך העשור המהורהר והקודר הזה, בניהם את "סודות ושקרים" סרט שהגדיר מחדש את היחס הבין גזעי בבריטניה, אך אף סרט לעניות דעתי לא התקרב להישג שלו ב"עירום". ספק עם צוות השחקנים וביניהם דיוויד טווליס הסקוטי בעל הזקן המוזר וקטרין קרטלידג (שזכתה להצלחה יחסית בקולנוע האומנותי של שנות ה90, ובין השאר שחקה בסרטו של לארנס פון טרייר "לשבור את הגלים) ידעו

ומה שמיוחד בסרט הזה בעיני הוא שהוא הצליח ללכוד את התחושה האישית שלי ושל רבים ברגע נתון, רגע חד פעמי, רגע שלא יחזור שוב, מין ביטוי רגעי אבל מדויק להפליא וחד כל כך של התחושות, המחשבות והרגשות שגאו בי באותה תקופה.

את עירום ראיתי לבד ושבור לב, אני זוכר את הלילה הירושלמי הקר, את הגשם שירד, את האווירה הקודרת שאפפה אותי. ואיך שחשבתי לעצמי שאין דרך אחרת לראות את הסרט הזה, מלבד להיות לבד ושבור לב בלילה ירושלמי קריר, כשהמעיל הארוך השחור שלי עוטף אותי מפני הערפל הכבד, כשאדי אוויר חמים יוצאים מפי ומתאדים אל הלילה חסר הרחמים הזה, בדיוק כמו בסרטו של לי.

בונוס : דיאלוג האבולוציה המבריק

http://www.youtube.com/watch?v=70-y0AwwCOk

בשבוע הבא 1994-"מוכרים בלבד" ו"קראמב"

1992- אינסטיקט בסיסי

הרבה סרטים טובים יצאו ב1992. זוכה האוסקר "שתיקת הכבשים" שעשה היסטוריה בהיותו סרט האימה הראשון שזוכה בכל הפרסים המרכזיים באוסקר, מלקולם אקס של ספייק לי שרטטט דמות היסטורית שנוייה במחלוקת, משחק הדמעות של ניל ג'ורדן עורר סנסציה רצינית בשאלה- מה יש לה מתחת למכנסים?

מבין כל הסרטים הללו בחרתי כנראה את הגרוע מכולם (מבחינה קולנועית) סרט שעלילתו זניחה, המשחק בו בינוני ומטה, הבימוי רחוק מלהרשים. סרט שבימינו יכל להכנס ישירות לרשימת "הסרטים שלא הגיעו לקולנוע ויצאו ישירות בDVD", מותחן סקס נמוך למדי שאלמלא השתתפותו של כוכב הוליוודי בסדר גודל של מייקל דאגלס ספק אם היה זוכה לתהודה גדולה כל כך.

אה, והיתה גם את הסצנה ההיא, איך אפשר לשכוח. למעשה אפשר להגיד כי זהו סצנה שיש לה סרט.

ובכל זאת למרות כל הליכלוכים פה, מדובר לדעתי ברגע מכונן בהיסטוריה הקולנועית שלי. יתכן ו"אינסטינקט בסיסי" מילא את אותו פונקציה שמילא "הטנגו האחרון בפאריס" בשנות ה70- סרט משוחרר ומשחרר שהצפיה בו היוותה איזה שהוא נקודת מפננה בהתבגרות התרבותית של הנוער באותו תקופה. בעידן שלפני האינטרנט כולם התחרו מי יזכה לראות את הסרט קודם, כולם דיברו על הסצנה המפורסמת (חדר החקירות ב"אינסטיקט" החמאה ב"טנגו") כולם חשבו ליישם אותה ותהו על קנקנה, הצפיה בסרט הכניסה את המתבגרים לאיזה שהוא מועדון סגור של מביני עניין ומי שלא זכה לצפות בסרט כאילו נותר בחוץ

כיום כל העניין נראה מגוכח למדי.

והסרט עצמו- כאמור בינוני. פול וורהובן, במאי סרטי פעולה לא רע בכלל (בין השאר עשה את "זכרון גורלי" המופתי עם ארנולד שוורצנגר) נדלק על תסריט ישן משנות ה80 של הרב-תסריטאי ג'ו אסטרהאוז שכתב לפני כן את להיט האייטיז "פלאשדאנס". לתפקיד הראשי לוהקה שחקנית אנונימית למדי שהופיעה בתפקיד משנה ב"זכרון גורלי" - שרון סטון.

לצידה, בדומה ל"אישה יפה" לוהק כוכב עבר מפואר - מייקל דאגלס שקיווה לשחזר את ימי תהילתו הגדולים בשנות ה80 ואף הצליח בכך חלקית. הסרט המספר על יחסיהם של חוקר משטרה וחשודה ברצח גברים זכה להצלחה מפתיעה בקופות ולהצלחה ביקורתית מפתיעה לא פחות, כולל פתיחה חגיגית בפסטיבל קאן היוקרתי. הצלחתו המפתיעה הזניקה את הקרירה של כל המעורבים בו. ג'ו אסטרהאוז זכה למקדמה שמנה של מליון דולר לכתיבת סרטו הבא "ג'ייד", סטון הפכה למגה כוכבת וורהובן הפך לשם הבא ביוצרי הוליווד הצעירים. למרבית צערם אף אחד מהשלישיה לא זכה להצלחה לה ייכל כאשר סרטיהם הבאים של החבורה זכו לכשלון מוחלט. מפגשם הבא של אסטרהאוז וורהובן "נערות שעשועים" נחשב לאחד הסרטים הגרועים בכל הזמנים, אל אף שזכה לתהילה בגרסת הוידאו שלו.

לפני כשנתיים יצא חלקו השני של הסרט ללא אסטרהואז וורהובן ודאגלס ועם שרון סטון המזדקנת. כשלונו בקופות הוכיח כי המשכונים לסרטי מותחן ארוטי 15 שנה מאוחר יותר הם רעיון לא משהו.

בפעם הבאה: 1993 "עירום" (מייק לי)

1991- שליחות קטלנית 2

יש סרטים שאתה מצפה להם, מחכה להם, משתוקק לראותם. כזה היה שליחות קטלנית 2 בשבילי. 1992 היתה שנה של ציפיות וחלומות גדולים. המשטר בארה"ב התחלף לדמוקרטי, גם בארץ מפלגת העבודה ורבין בראשה תפסו את השלטון ומלאו את החלל בים של ציפיות. הכבלים הופיעו בארץ, גם ערוץ 2 הנסיוני ושנים של שלטון ערוץ 1 הסתיימו בין לילה. ובתוך כל זה, הסרט היקר ביותר, המושקע ביותר, המלהיב ביותר.

בגיל 15 עניינו אותי 2 דברים- האלבום השחור של מטאליקה שעתיד היה לצאת באותה שנה, ו"שליחות". אני זוכר את הקליפ של גאנס אנד רוזס, YOU COULD BE MINE עם שוורצנגר שהולך במזדרון, אוחז ביד אחת רובה ענק, ביד שנייה משליח מידיו וורדים על הרצפה.

ואז הוא הגיע לקולנוע, ולא אכזב. שוורצנגר, הרובוט המשנה צורה, אסטה לה ויסטה בייבי. קלאסיקה במיטבה. לא רק האפקטים אלא המכלול כולו- העלילה האפלה והמפתיעה, המשחק המשובח בעיקר של הילד אדוארד פורלינג ולינדה המילטון, ויום הדין, הסיוט הגדול של כולנו שבא לידי מימוש מדויק ומדהים על מסך הכסף.

אם "שליחות קטלנית" המקורי משנת 87 פרץ דרך בשבירת הז'אנרים- אימה/מתח/דרמה הרי שהחלק השני הלך צעד אחד קדימה ונתן לנו דרמת מד"ב מלאת אקשן שמשלבת חזון קולנועי מרשים לצד דמויות מרתקות ועלילה חזקה. ג'יימס קאמרון קיבע את מעמדו הבלתי מעורער מאז בהוליווד, מעמד שעמד למבחן פעמים כאשר שבר את שיאו שלו בהפקת הסרטים היקרים והמכניסים ביותר בעולם ("טיטאניק" ו"אוואטר") והפך ליותר מסתם במאי מצליח- לגורו של ממש, מעמד שמעטים הגיעו אליו.

שוורצנגר גם כן עלה מדרגה בעקבות הסרט והפך למגה כוכב הוליוודי המסוגל לסחוב על גבו השרירי כל תפקיד כמעט, מקומדיה מטופשת ("תאומים", "שוטר בגן ילדים") עד למושלות קליפורניה, וזאת למרות יכולת משחק מפוקפקת למדי.

באשר להמילטון ופורלינג- כוכבם דעך למדי, אך בינינו הכוכבים האמיתים של סרט זה הם האפקטים המיוחדים. הטכניקות שהמציאו קאמרון וחבריו (הLIQUID MOVE בראשם- היכולת להעביר טרנספורמציה של דמות לדמות או חפץ אחר) המשיכו לשמש סרטי פעולה ומד"ב שונים עד היום. מפתיע לראות כי גם היום הסרט עומד במבחן הזמן, וזאת בניגוד למרבית סרטי האקשן והמד"ב הישנים שהרבו להפציץ באפקטים הנראים מיושנים משהו היום.

הרבה ניתוחים ומאמרים נכתבו על הסדרה, אחד מהם גורס כי שלושת סרטי הטרילוגיה (בלי החלק הרביעי האחרון בו לא שותף שוורצנגר) מייצגים במידה רבה את הלך הרוח האמריקאי בנוגע למדיניות הגרעין. בראשון שנוצר בשלהי שנות ה80 ובשיאו של גל פראנויה לגבי מלחמה גרעינית מתואר עתיד שחור של שואה גרעינית ואיבוד שליטה על כדוה"א לטובת המכונות. בשני, הסוף אופטימי ובו מתואר סיום אופטימי - סמל לסיום החשש ממלחמה גרעינית ולתקווה בעקבות עליית קלינטון לשלטון, השלישי שנוצר באמצע שנות ה2000 מתאר חזרה לפראנויה ולפסימיות, וזאת על רקע שלטון בוש והמלחמות בעיראק ואפגניסטן. זוהי פרשנות פשטנית למדי אך לא מופרכת לגמרי. בכל סרטיו קאמרון דאג להכניס פן פוליטי וחברתי ומסרים המתאימים לחזותו הליברלית.

שבוע הבא 1992- אינסטינקט בסיסי

1990- אשה יפה

צחוק הגורל- התסריט המקורי של "אשה יפה" היה דרמה קודרת ואפלה הדומה יותר ל"אור" הישראלי (מי שלא ראה ורוצה לראות שיתכונן לאחד מהסרטים המתישים קולנועית שלי יצא לפחות לראות) התסריט המקורי סיפר על וויויאן, זונת רחוב מלוס אנג'לס המכורה להרואין שחלומה הגדול הוא לנסוע לדיסנילנד עם חברתה הטובה. פגישה מקרית עם איש עסקים עשיר משנה את גורלה אך בסוף הסרט היא מושלכת ממכוניתו בדרך לכביש הראשי.

מהתסריט המקורי נשארו רק הזונה ואיש העסקים. אולפני דיסני (שזהו ככל הידוע לי, סרטם הראשון והאחרון שהפיקו בנושא הזנות) הפך מדרמה קשה לקומדיה רומנטית קלילה עם סוף מתקתק כיאה לאולפנים שהביאו לנו אין ספור אגדות וורודות במשך השנים. התסריט עבר גלגולים שונים שבסופם צולמו מספר סופים שונים שעמדו במבחן ע"י הקרנת מבחן. הסוף שנבחר, איך לא, הוא אופטימי עד גבול הפנטזיה. איש העסקים העשיר לא מוותר על וויויאן ושניהם מתנשקים בסצנה בלתי נשכחת על מדרגות החירום.

בקולנוע של דיסני אין סוף רע, אין גם את היום שאחרי. אף אחד לא שואל מה יעלה בגורלם של אותו זוג מוזר, האם יספרו לילדם כיצד נפגשו, והאם, באחד מהלילות המשמימים, יבקש אדוארד (גיר) מוויויאן לעשות לו את זה "כמו אז". בדיוק כפי שאף אחד לא שואל מה עלה בגורלם של היפיפיה הנרדמת והנסיך שהעיר אותה משנתה. אולי הם היום ביעוץ זוגי?

אך זה רצון העם. או אולי מה שהמפיקים חשבו שהוא רצון העם וכנראה צדקו לפי הנתונים בקופות. אין בסרט אף אזכור שלילי על מוסד הזנות, על סחר בנשים, על הסמים והאלכוהול, על ניצול ואלימות. ואולי טוב שכך. כי כמו "רשימת שינדלר" שנעשה שנתיים לאחר מכן והראה סיפור על השואה מבלי להראות את מחנות ההשמדה התקשורת בסרט זה היא על גבול האליגוריה, המשל וכמובן האגדה.

מה זה אומר על התקופה שבא נעשה "אישה יפה" ? לשיטתי- לא יותר מדי. שנות ה80 הסנכרניות המשיכו לתת את אותתיהן לאחד הסרטים שפתחו את שנות ה90 הדקדנטיות והמהורהרות תרבותית.

כי "אשה יפה" הוא סרט אלמותי, כמו כל אגדה יפה. כמו כל סרט של דיסני.

שבוע הבא- 1991 שליחות קטלנית 2 - יום הדין