2009 - וואלס עם באשיר

בחרתי לסיים את הבלוג דווקא עם סרט ישראלי. אני מודה שהסרטים הישראלים לא פקדו את הבלוג שלי וזאת כנראה מפני שלא היו חלק מהזיכרון הפרטי שלי, וספק עם היוו אבן דרך משמעותית בזיכרון הקולקטיבי הישראלי. נכון שהיו פה ושם הבלחות מוצלחות ואין בהחלטה שלי הצהרה גורפת נגד הקולנוע הישראלי (שאני מקווה להיות חלק ממנו בעתיד), אבל מה לעשות, לא הצלחתי למצוא סרט שעיצב את חיי כפי שהקולנוע האמריקאי, האירופאי ולעיתים גם האסייתי עשו . הסרטים הישראלים לרוב לא הצליחו לפרוץ את הקהל המקומי, וגם בשנות הפריחה שלהם בעשור הקודם כשהצליחו בפסטיבילים ובמידה מסויימת גם בקופות ברחבי עולם הם לא הצליחו לטעמי לתת ערך מוסף בינלאומי ולא רק מקומי. יוצא דופן הוא "וואלס עם באשיר", סרטו של ארי פולמן. קודם כל פורמן יוצר את סרט האנימציה השני באורך מלא בארץ ישראל (הראשון הוא סרט תנכ"י עלום בשם "בעל החלומות משנות ה60 המספר את סיפורו של יוסף וכותונת הפסים) ויתרה מכך- סרט אנימציה המיועד לקהל מבוגר ומדבר על נושא רציני ביותר- הטבח בסברה ושתילה.

ביקורת רבה סבבה סביב הסרט הזה, רבים התרעמו על ההשוואה המקוממת בין קורבנות סברה ושתילה, טבח שבו חיילי צה"ל אומנם לא השתתפו באופן אקטיבי אך היו שותפים לו כמשקיפים מהצד, לאייקונים מהשואה. כך או כך מדובר באחד הסרטים המרגשים והמרתקים שנעשות בארץ. המסע של ארי הוא מסע לעבר הזיכרון, ובתוכו הוא שואל שאלות החורגות מאותו מלחמה אומללה מ1982, שאלות על מהות הזיכרון וטיבו, על הדחקה ועל טראומה. דרך הסרט הוא משחזר עם חבריו ליחידה את אותה מלחמה נוראית וללא כל שבב של הרואיזם הוא מספר את הסיפור של אותם חיילים צעירים שנשלחו לקרב שלא להם. נקודות אלו מעוררות הזדהות גם בעמים אחרים שסיפור הטבח בסברה ושתילה זר להם, וכך ניתן להשוות את סרט זה לסרטים שנעשו למשל על מלחמת ויאטנם או קמבודיה.

הסרט זכה להצלחה חסרת תקדים במונחים ישראלים, היה מועמד לאוסקר וזכה בפרס גלובוס הזהב, והיה לאחד המובילים בפסטיבל קאן באותה שנה. ארי פולמן זכה לביים סרט אנימציה אמריקאי משופע כוכבים בשם "קונגרס המדענים" שיצא לאקרנים בשנה הקרובה.

בשבוע הבא- לא יהיה עוד בלוג, מי שרוצה יוכל להתנחם בבלוג החדש שלי "המוזיקה ששינתה את חיי" הפורט את האלבומים הגדולים שהשפיעו עלי ועל כולנו, שנה אחרי שנה מ1977

תודה לכולם! אורי

הסרטים ששינו את חיי שנת 2008-האביר השחור

שנת 2008 היא שנת מפנה בפוליטיקה האמריקאית והעולמית. לאחר שנים של דיכוי נשיא שחור נבחר לעמוד בראש המעצמה הגדולה בעולם והוכיח ש"אנחנו יכולים". זוהי שנה של משבר כלכלי כבד שהעיב על החגיגה הגדולה, שנה שבה ארה"ב ממשיכה להתבוסס בבוץ העיראקי והאפגני וכלכלות העולם קורסות אחת אחרי השנייה. דווקא על רקע המשבר הזה הוליווד מציגה שורה של סרטים חתרנים ואנטי ממסדיים שבועטים בבטן הרכה של הממסד השמרני מבלי שבכלל ישים לב. סרטים כמו "סופרבד",ו"הדייט שתקע אותי" הציגו אנטי גיבורים מוחלטים כגיבורים נהדרים שזוכים בכל הקופה, סרטו של תומס פול אנדרסון "זה יגמר בדם" הראה דמות של נבל מוחלט כגיבור מעורר הזדהות. ומעל הכל היה סרטו של כריסטופר נולן "האביר השחור" סרט נהדר שזכה אומנם להתעלמות בטקס האוסקר אך להצלחה קופתית מרשימה. נולן עושה "ריבוט" לסרטי בטמן, כלומר מאתחל את הסאגה הקולנועית שברא טים בארטון בשנות ה90 ובורא גרסה נאמנה יותר למקור- הקומיקס של DC המציג את דמותו האפלה, המסוכסכת עם עצמה והרב גונית של באטמן. בכלל מעניין לראות את גילגולו הקולנועיים השונים של באטמן לאורך השנים ולהשוות אותה לסביבה הפוליטית/חברתית ששררה באותם שנים. 2 הסרטים הראשונים בסדרה שבויימו ע"י בארטון הציגו את העיר גוטהאם כפנטזיה מקאברית אך צבעונית וחיה כמיטב מסורת סרטיו של בארטון. הימים היו ימי סוף שנות ה80, משטרו של ג'ורג' בוש האב השנוי במחלוקת שסיבך את ארה"ב בשלל פרשיות שונות ומשונות . הציבור האמריקאי שהתאהב בקפיטליזם הדורסני של המפלגה הרפובליקני ובראשה רייגן בשנות ה80 מאס בה בתחילת שנות ה90 ושני הסרטים הראשונים בסדרה מסמלים במידה מסויימת גם את המיאוס בדמות ה"אמריקאי הגיבור". לראשונה נראה גיבור על אמריקאי שאיננו מסמל את הצדק וטוב הלב המוחלט אלא דמות מורבידית , מורכבת ובהחלט לא חד משמעית. המשך הסדרה החזיר את באטמן לקדמת הבמה כגיבור על עשוי ללא חת בתקופת קלינטון בה האמון של הציבור האמריקאי חזר במידה מסויימת לממשל ולעומדים בראשו. עם זאת הסרטים הבאים בסדרה היו מצועצעים כל כך עד שכמעט הביאו לחיסולה.

ואז הגיע נולן. ב2005 הוא הציג את הסרט הראשון בטרילוגיה החדשה שלו, טרילוגיה שכאמור ממציאה את המיתוס של באטמן מחדש. בניגוד לרוב גיבורי העל מה שמבדיל את באטמן הוא היותו אנושי ופגיע. באטמן הוא למעשה אדם רגיל, טוב לא לגמרי רגיל כי לא כל אחד מאיתנו הוא מליארדר שגר בטירה, אבל באופן עקרוני אין לו כוחות על מיוחדים. וכמו כל בן אדם רגיל הוא טועה, הוא מפחד, והוא פגיע. אך מה שבארטון הראה במרומז, נולן לוקח רחוק הרבה יותר. בסרטיו של נולן באטמן ועמיתיו הם כמעט האוייב ולא הגיבור והגבול בין הטובים לרעים מטושטש במכוון עד לא ידע. בולטת במיוחד דמותו של הג'וקר, דמות מורבודית ומרתקת שמשוחקת בגאונות ע"י השחקן המנוח הית' לדג'ר (שזכה באוסקר על תפקיד זה לאחר מותו)

נולן משרטט אמריקה אחרת, פגועה, בודדה וזועקת לעזרה שלא רק שאיבדה אמון במנהיגיה, היא על סף אבוד אמון בעצמה. כל מה שנותר הוא לחכות למושיע (אולי בעל צבע שונה מהמקובל) שיציל אותה מהקטסטרופה

בפעם הבאה- שנת 2009 "וואלס עם באשיר"

הסרטים ששינו את חיי- שנת 2007 "ארץ קשוחה"

זה התחיל בשיער של חוויאר בארדם. מי חשב על התסרוקת המוזרה הזאת? אבל מסתבר שבעולם של האחים כהן אין אלוהים. כך היה גם ב"בארטון פינק", ב"יהודי טוב" ובשלל סרטיהם אפשר לראות שהאחים היהודים האלו שוחים נגד הזרם. הם מסיימים סרטים באמצע, הם שותלים חידות לא מובנות, הם הורגים את הגיבורים שלהם ללא סיבה, ונותנים להם תיספורות שלא מהעולם הזה.

"ארץ קשוחה" היה כרטיס הכניסה של הכהנים ללב ליבה של הוליווד, לאחר שנים של קולנוע מוערך אך לא כלכלי, בהם כיהנו הכוהנים כילדים המופרעים של עולם הקולנוע האמריקאי. הכהנים אספו סביבם חבורה של יוצרים, שחקנים ואנשי מקצוע וביחד הקימו סוג של סדנת בוטיק ארט האוס שלה תו איכות גבוה במיוחד. קבלתם להוליווד מסמלת אולי את ההתבגרות של הממסד האמריקאי והנכונות שלו לקבל קולות שונים. לא בכדי שנה מאוחר יותר נבחר נשיא שחור לעמוד בראש המעצמה היחידה בעולם.

שנת 2006 "בוראט" ו"המבוך של פן"

שנת 2006 היתה משמעותית מאוד מבחינתי. זאת היתה השנה האחרונה שלי בקנדה והשנה בה קשר רומנטי משמעותי שלי נגמר לאחר שנים רבות. מצאתי את עצמי מבולבל ותוהה בטורונטו הקפואה והזרה, אבל גם סקרן ומתפלא כלפי הסובב אותי. עברתי מהפרברים הרחוקים לאיזור החופים המגניב והתוסס. פגשתי אנשים חדשים. יצאתי הרבה. אפשר להגיד שזאת אולי אחת השנים החשובות בחיי.
ובקולנוע? קשה לומר. 2006 לא תיזכר כשנה חשובה או פורצת דרך. לצד ההתקדמות הטכנולוגית והאפשרויות הגלומות בה (זאת השנה הראשונה בה הופיע אתר יוטיוב ששינה את עולם המדיה והקולנוע בפרט) עדיין שוברי הקופות ההוליוודים שלטו והקו המסורתי נשמר. בשיממון הקולנועי בלטו 2 סרטים חדשים, חדשנים ושונים. "בוראט" הוא הרחבה של הפינה הקבועה של סאשה בארון כהן בתכנית הקאלט הבריטית שלו "עלי ג'י" שרצה מסוף שנות ה90 עד אמצע ה2000. כהן, יהודי כשר למהדרין שפקד את הארץ לא פעם, מצא דרך חדשה לפצח את הומור המתיחות הנדוש והבנאלי. הוא המציא מספר דמויות אקסצנטריות לחלוטין ובעזרתם עשה הכל כדי להביך את סביבתו. וכך בתחפושת של דמות פיקטיבית קיצונית הוא יצא לחקור את מנעמיה של ארה"ב האחרת. מה שעובד ב"בוראט" בניגוד לסרטיו של יהודה ברקן למשל, היא העובדה שלא משנה כמה אדיוט יוצא הקורבן התמים שלו, יהיה זה אמריקאי דרומי גזען או מורה לנהיגה הומופוב, בוראט הוא אדיוט יותר. וכך הליגלוג האכזרי כל כך מתקבל אצלנו כאכזרי פחות. בוראט הוא מראה ישרה של אמריקה שלא הכרנו. אמריקה של נוצרים קיצוניים, של רוכבי רודיאו גזענים ובורים, של אנשים קטנים ושובי לב.
לעומת הגרוטסקאיות של בוראט, המבוך של פן הוא שירה של ממש. פנטזיה ספרדית המחברת בין מלחמת האזרחים העקובה מדם לפנטזיות של ילדה קטנה המחפשת מפלט מהאימה. מה שמרתק כל כך הוא נקודת המבט הזרה כל כך, השונה מאלפי סרטי הפנטזיה שאנו רגילים אליהם. בדומה ל"תייר" ההונג קונגי שהציג לנו מפלצת שאינה תוצרת ארה"ב , כך גם המפלצות ב"פן" , שונות, אנושיות, מעניינות יותר.
שני הסרטים הללו מהווים מבחינתי סוג של נקודת מפנה המבשר לבאות, קריאה ליוצרים חדשים ולנקודות מבט חדשות ומפתיעות.
בשבוע הבא: שנת 2007-ארץ קשוחה

שנת 2005- אף סרט

באמת שניסיתי. חיפשתי. חפרתי באתרי אינטרנט. בדקתי ובחנתי. אבל לא מצאתי שום סרט בשנת 2005 שראוי לתואר "סרט ששינה את חיי". היו כמה סרטים מוצלחים. "ברוקבאק מאונטן" של אנג לי הצליח לרגש ולשבור את מיתוס הקאובוי המאצ'ו. "משפחת הקייסרים" העלה בדרגה את ז'אנר סרטי הטבע לדרמה של ממש. ואפילו היה סרט אחד שנוי במחלוקת שסיפר את סיפורם של מחבלים מתאבדים וכמעט זכה באוסקר- "גן עדן עכשיו". אבל שום סרט לא ממש נגע, טילטל, הרעיד את עולמי, וקשה למצוא סרט שיזכר לדורות.
שנת 2005 היתה שנה של יאוש גם אישי שלי וגם (אולי) לאומי ואפילו (אולי) בינלאומי. אני בקנדה הרחוקה והקרה, מערכת היחסים המשמעותית בחיי על סף פירוק, ובינתיים בעולם משתוללת מלחמה בעיראק, המזרח הרחוק מלקק את פצעיו לאחר האסון הגדול בתולדותיו- הצונאמי. ארה"ב שוקעת ביאוש ודיכדוך כאשר אמצע הקדנציה של הנשיא בוש נכנסת לתוקפה, הכלכלה מדשדשת, ובדרום ארה"ב מתרחש אסון גדול בדמות הוריקן קתרינה שרק ממחיש את ההבדלים הבולטים בין אלו שיש להם ואלו שלא.
גם באירופה המצב לא טוב יותר. גל של שנאה והתנגשות על רקע דתי ואתני בצרפת, בדנמרק (על רקע קריקטורת הנביא מוחמד) ואיפה לא. בישראל המצב יציב אך לא אופטימי במיוחד. על רקע כל זה קשה לראות יצירה קולנועית שבאמת מנסה להרעיד את הסיפים והקולנוע נע בין דרמות משמימות לקומדיות מטופשות. הי, אפילו הסרט הזוכה באוסקר הוא אחד הגרועים שזכו בו אי פעם- "התרסקות" של פול האגיס, קולקציה של סיפורים נדושים ובנאלים בעיר לוס אנג'לס.
אולי הסרט שאבחר בו בשנת 2005 הוא "STORIES FROM THE OTHER SIDE" שלי! זהו סרט דוקונמטרי קצר שעשיתי באוניברסיטת יורק המספר על כמה דמויות שחוו מוות קליני/קומה ומספרים על חוויותיהם.
טוב אם אבחר בזה אני ממש מגלומן. בואו נשאיר את זה ככה. 2005, שנה נטולת סרטים שהשפיעו על חיי.

שנת 2004- משפחת סופר על

אולפני הקולנוע המצליחים ביותר בשנות ה2000 (וחלק ניכר משנות ה90) אינם היו יוניברסל או קולומביה, גם לא אולפנים הודים העובדים סביב השעון. אומנם קצת קשה לאמוד את זה, אבל אם מסתכלים על רווחים והצלחות קופתיות לצד הצלחות אומנותיות לא מבוטלות, הרי שהאולפנים המצליחים ביותר ממוקמים קצת רחוק מהוליווד, באחוזת אמריוויל קליפורניה ומחזיקים בשם המוזר "פיקסאר". סיפורם המופלא של פיקסאר מתחיל באמצע שנות ה80. האנימטור ג'ון לסטר מחליט לפרוש מתפקידו הבכיר בדיסני ופותח מחלקה עצמאית בחברת האפקטים המיוחדים "לוקאספילם" שחלשה אז על שוק האפקטים. ההרפתקה עמדה להסתיים במהרה אילולא סטיב ג'ובס, הגאון המקדים את זמנו, שראה את הפוטנציאל האדיר שבאנימציה ממוחשבת בימים בהם "דיגר" היה פסגת הגרפיקה במשחקי המחשב.הפריצה הגדולה היתה ב1986 עם הסרט הקצר "לוקסו הבן" . הסרט המגולל את סיפורו של מנורת שולחן אנושית להפליא שינה את התפיסה המקובלת דאז כאילו אנימציה ממוחשבת איננה מסוגלת לייצר דמוית אנושיות, חמות ומעוררות הזדהות.

מאז מיישמת פיקסאר את המנטרה הזאת בכל סרטיה כאשר פעם אחר פעם היא מפתיעה ביכולת שלה לייצר סיפורים מרגשים, אנושיים ומרתקים גם אם הם עוסקים בחפצים, חיות ושאר ירקות.

החברה (שמאז הספיקה להתמזג עם דיסני ולצאת ממנה שוב) גם שינתה את התפיסה בנוגע לסרטי אנימציה באורך מלא. אומנם סרטים אלו היו דומיננטים גם בעבר, אך לרוב נתפסו כמיועדים בעיקר לילדים. הקולנוע של פיקסאר מתוחכם, חכם ונועז, כזה שכל גיל מוצא בו עניין.

לשיאן (לדעתי האישית כמובן, יש ויכוחים אין ספור על כך) הגיעו אולפני פיקסאר בסרטם מ2004- "משפחת סופר על" או כפי שנקרא באנגלים THE INCREDIBLES ("המדהימים") . בשיאו של גל סרטי משפחת העל ששטף את שנות ה2000, פיקסאר נותנת את האינטרפטציה שלה. הבמאי בראד בירד (שנודע עד אז בעיקר בזכות "הסימפסונס") חובר לחברות המוכשרים של פיקסאר וביחד הם יוצרים משהו שלא נראה עד כה על מסך הקולנוע- סרט אנימציה המשלב קומדיה משפחתית עם סיפור מתח ופעולה וכל זאת בסגנון רטרו שנות ה60! התוצאה מרהיבה. פיקסאר נוטשת זמנית את הלוק הכמו ריאליסטי שלה לקו קרטוני מובהק המזכיר את סרטיו של צ'אק ג'ונס (האנה ברברה) משנות ה60. התסריט כולל אינספור שנינויות, דיאלוגים מעולים ודמויות עגולות יותר ממרבית הדמויות בשר ודם שהופיעו באותה שנה על המרקע.

לסרט יש גם מסר די ברור וחשוב למדי. הסרט מגולל את סיפורם של משפחה בעלת כוחות מיוחדים, בה האב מסתבך בשערוריה תקשורתית המביאה לסיום תפקידם של גיבורי העל וירידה למחתרת. בעקבות הצעה מפתה הוא חוזר ליעודו האמיתי, מה שמתברר כמלכודת. בסופו של הסרט "משפחת סופר על" חוזרת ליעודה האמיתי- לחימה בפשע. הסרט למעשה מסמן את שובם של גיבורי העל, יציאתם מהחושך לאור. פריחתם המאוחרת מסמנת חזרה לרצון הבסיסי לדמות חזקה וסמכותית בעולם של כאוס שאיבד תקווה במנהיגיו.

בפעם הבאה- 2005 לא יודע עדיין

שנת 2003 - "לתפוס את הפרידמנים" ו"ערפל מלחמה"

שנות ה2000 הקפיצו את הקולנוע הדוקומנטרי מדרגה. מסרטים משעממים המיועדים בעיקר לשעות לילה מאוחרות בסינמטקים ובערוץ 8 הם התקדמו לקדמת הבמה, לבתי הקולנוע ולקהל הגדול. השילוב בין מוכנות הקהל לקבלת קולנוע שאיננו מוקפד בהכרח, לכך שהקולנוע נעשה נגיש מאי פעם לכל אחד הפכו את הדוקו למסחרי ומושך תשומת לב. היתה לכך סיבה נוספת- בשנות ה2000 הדוקו השתכלל לעין שיעור הן מבחינה טכנולוגית והן מבחינת הסטורי טלינג, והקו הברור בין קולנוע בדיוני לדוקומנטרי המשקף את המציאות נשבר והטשטש עד ללא היכר. השיא היה בזכייתו של "באולינג לקולמביין" סרטו השנוי במחלוקת של הגורו של הדוקומנטריסטים מייקל מור בפסטיבל קאן ב2003, והפיכתו לסרט הדוקומנטרי המצליח ביותר בכל הזמנים עם הכנסות של מעל 100 מליון דולרים.עם הופעתו של מור וחבריו הדבר הפך לעובדה מוגמרת- הדוקומנטרי החדש כאן בשביל להשאר. הוא מפתיע, מרגש, מרתק ומסקרן לא פחות מכל סרט אחר. ב2003 התוודעתי ל"לתפוס את הפרידמן"

אחד מהבולטים בגל הדוקומנטרי החדש. הסרט עוקב אחר משפחה החיה באחד מפרברי ניו יורק הנידחים. בשלהי שנות ה80 אב המשפחה שעבד כמורה למחשבים נחשד בהתעללות מינית בעשרות מתלמדיו. לאחר חקירה מסובכת ומסועפת הורשע גם בנו הבכור ושניהם נדונו למאסר מצטבר של עשרות שנים. הסרט מנסה להתחקות אחר הפרשיה ומשמש כמעיין חקירת פוסט מורטם מרתקת בפני עצמה. בכל שלב מתגלות ראיות חדשות והצופה מוצא עצמו מתחבט לאורך הסרט בשאלה - מי באמת צודק המשטרה או הפרידמנים. לצד ראיות מפוקפקות וחשיפה של מניפולציות של חוקרי המשפחה אנו מגלים את בני המשפחה שדאגו לתעד את התקופה הקשה בחייהם על כל צעד בוידאו הביתי שלהם. וכפי שהצופה מוצא עצמו קרוע בין הצדדים כך גם בני המשפחה המתפרקת אל מול עיניינו. גרסת הDVD חושפת פרטים חדשים המבהירים כי במקרה זה, כמו ברבים אחרים האמת נמצאת איפהשהו באמצע.
"לתפוס את הפרידמנים" היה המועמד המוביל לאוסקר בקטגוריית הדוקומנטרי הארוך אך הפסיד לסרטו של ארול מוריס " ערפל מלחמה". מוריס, דוקומנטריסט וותיק ומוערך, ממשיך בקו שאפיין אותו מתחילת דרכו בשנות ה80 עם סרטים כמו "שערי גן עדן" ו"הקו הכחול הדק" שתיארו פרשיות פנים אמריקאיות.סרטיו של מוריס חוללו שינוי תפיסתי בזמנו כאשר הסתמכו על ראיונות (TALKING HEADS כביטוי הגנאי הקולנועי) אך טובלו בויזואליה חזקה שנתנה מימד נוסף לסרטיו. בהשוואה לדוקומנטרי העכשוי הכולל פעולות שונות, ערבוב בין ז'אנרים, שימוש באמצעים מגוונים כולל אנימציה וקטעים מבויימים, ארול נדבק למודל הישן הדוגל בתיעוד דוקומנטרי עם מינימום מניפולציות. למרות זאת ואולי בגלל זאת מעניין לצפות בסרטיו ולהשוות אותם לשינוי הרב שהתחולל.

בפעם הבאה: שנת 2004- "משפחת סופר על"

שנת 2002- "אמילי" ו"דבר אליה"

נראה שעד עכשיו לא ממש התייחסתי לקולנוע זר ובכללותו אירופאי אז הנה לכם 2 סרטים זרים שעשו לי את שנת 2002. זאת היתה השנה בה עברתי לעין כרם הציורית, הייתי שקוע בלימודי במכללת הדסה ובהפקת סרט גמר וסרטים נוספים, ואפשר להגיד שחייתי חיים של סטודנט לקולנוע- קשים אך מעוררי השראה. בתוך כל הקונסטלציה האומנותית תרבותית הזאת נחשפתי יותר לקולנוע אומנותי ואירופאי בפרט. מברגמן ופליני לאלמודובר וז'אן ז'נה בימינו הקולנוע האירופאי הקסים וכבש אותי . דומה כי בניגוד לקולנוע האמריקאי המיינסטרימי הקולנוע האירופאי (טוב לא נגלוש להכללות גורפות) עסק לרוב בדמויות אנושיות וברסיסי חיים אמיתים, לא בגיבורי על ולא בעלילות גדולות מהחיים. גם הקצב והסגנון היו שונים, ובכל אופן תמיד שנכנסתי לסרט בשפה זרה הרגשתי קצת בחו"ל. האנשים הם אותם אנשים אבל קצת שונים.

את אלמודובר אף פעם לא חיבבתי. העלילות שלו תמיד נראו לי מוגזמות, כאילו נלקחו מהטלנובלה הזולה ביותר. גם המשחק נראה לי מוחצן ומוגזם למדי. הפריצה הגדולה שלו הייתה בשנות ה80 עם סרטים חתרנים ומעוררי מחלוקת כגון "נשים תחת התמוטטות עצבים" ו"קשור אותי, אהוב אותי" . אלמודובר הציג שילוב מעניין ומרענן בסרטיו בין ויזואליה חזקה מאוד, ססגונית וצבעונית, לדמויות ועלילות צבעוניות לא פחות. את המעבר הגדול שלו מקהל הגייז ועכברי הסינמטקים לכלל הציבור (בארץ לפחות) עשה פדרו בסרט מ1998- "הכל אודות אימא". ב"דבר אליה" הוא לטעמי הגיע לשיא שלא שחזר אותו עד היום. מה ששונה ב"דבר אליה" משאר סרטיו היא העדינות שבה הסיפור מסופר בניגוד לבוטות וגסות במרבית סרטיו האחרים. אלמודובר מצליח לספר סיפור איום ונורא עם מרכיבים מעוררי חלחלה ממש (ניצול מיני של אישה שנכנסה לקומה ע"י אח בבית חולים, אונס והפלה קשה המובילה לטראומה לכל החיים של גיבורת הסרט, התאבדות ועוד שלל זוועות) בצורה כל כך עדינה ויפה והופך את הסרט לרומנטי במיוחד למרות הנסיבות הקשות. תוך כדי כך מספר אלמודובר סיפור על חברות ועל אהבה, ושואל אותנו האם אהבה יכולה להתממש גם כאשר אחד הצדדים לא בהכרה מלאה?

סרט נוסף שעסק באהבה הוא "אמילי" הצרפתי,ואמילי הוא צרפתי ככל שניתן להיות. רחובות פאריז הרומנטיות, מלאות ההפתעות הקטנות, בתי הקפה והניחוח המיוחד בוקעים מכל סצנה בסרט הנפלא הזה. מיותר לציין את העלילה שכן היא לא חשובה במיוחד, אוסף של רגעים קטנים ומאושרים.יצא ש"אמילי" היה הסרט האהוב על זוגתי דאז ש. שאף קנתה את הDVD שלו והכריחה אותי לצפות בו במין ריטואל קבוע. ולמרות כל הפגמים שלו, הרומנטיקה הדביקה למדי, העלילה הקלילה מדי והמשחק המתקתק מדי של הכוכבת אודרי טוטו (לאן לעזאזל היא נעלמה? מלבד הופעה די פושרת כסייד קיק של טום הנקס ב"צופן דה וינצ'י" היא לא ממש מימשה את הפוטנציאל העצום שלה להפוך לקטרין דנב של שנות ה2000) למדתי לאהוב ולהתאהב בו.

אני זוכר איך הלכתי בסמטאות של עין כרם משוטט בין הבתים העתיקים ומלאי הקסם ומדמיין כאילו אני באותה פאריז או ברצלונה הרומנטיות. רק רעש האמבולנסים והמסוקים שהגיעו מבית החולים הקרוב הזכירו לי איפה אני באמת נמצא, ולצערי, ירושלים של 2002, הייתה הדבר הכי רחוק מפאריז ומברצלונה.

בפעם הבאה: שנת 2003- "לתפוס את הפרידמנים" ו"ערפל מלחמה"

שנת 2001 - חיים בהקיץ

בשבוע שעבר ניסיתי להביא דוגמא לסרטי פרה 9-11, סרטים שבמודע או שלא במודע שימשו כמעיין תמרור אזהרה לאסון האורב מאחורי הפינה ומזהירים מהאופוריה שהיתה באותה תקופה, אותה בועת אופטימיות שהתפוצצה ברעש גדול. שנת 2001 היתה השנה בה התפוצצה הבועה, ואוי כמה שזה היה כואב. השנה החלה עם השבעתו של ג'ורג' וו בוש לנשיאות לאחר מערכת בחירות חריפה וסוערת שתוצאותיה השנויות במחלוקת יזכרו לדורות. הציבור האמריקאי מצא את עצמו לפתע עם נשיא חדש, לא פופולרי במיוחד שלפחות לפי חלק גדול מהאזרחים זכה בתפקיד שלא ביושר לאחר שניצח באחוזים בודדים, בעיקר בזכות שיטת הבחירות הבעייתית בארה"ב וכמה קולות (או ספק זיופים) במספר מוקדים בפלורידה. אז זה היה שום דבר לעומת האסון האמיתי. הסנונית הראשונה הגיעה במרץ דווקא מדרום מזרח אסיה. מדינה אפרורית למדי בשם אפגניסטן הרימה את ראשה כאשר השלטון הטרוריסטי משהו שלה החליט לנקוט בשורה של צעדים קשים וביניהם פיצוץ והריסה של פסל הבודהה הגדול בעולם. ב9 בנובמבר 2 מטוסי בויאנג שנחטפו מספר שעות קודם לכן התרסקו ללב ליבה של ההוויה האמריקאית ושינו את קו הרקיע של ניו יורק ואמריקה לנצח. האירוע האלמותי הזה הוא אולי האירוע הטראומטי ביותר מאז מלחמת ויאטנם. בין לילה אומת החופש והחירות הפכה לאומה מסוגרת, מפוחדת, רודפת ונרדפת. את השוק ניתן היה לראות רק מאוחר יותר.

חוקרי תרבות וקולנוע בפרט מביטים לעיתים על תקופות משבר ועל הטיפול בטראומה בקולנוע, כאשר דווקא סרטים שאינם נוגעים למצב באופן ישיר זוכים להתעניינות רבה יותר. כך למשל מחזות הזמר שזכו לפופולאריות עצומה בתקופת השפל הגדול בארה"ב בסוף שנות ה30 , או סרטי המד"ב שזכו להצלחה בתקופת המלחמה הקרה בארה"ב ובברה"מ כאחד. יש הקוראים לזה "אסקפיזם", בריחה מהמציאות או כל דבר אחר, תרצו או לא תרצו, הקולנוע הוא הסם הטוב ביותר להרחיק אותנו מהצרות בבית ובחוץ. אחת מהתופעות הבולטות בקולנוע של שנות ה2000 היא עלייתם של סרטי האנימציה למבוגרים. אנימציה בניגוד לקולנוע לעולם תשקף עולם דמיוני שאין לנו חלק ממשי בו, גם כאשר מדובר בסרט על מלחמת לבנון, מוות, זקנה או כל דבר אנושי אחר. נדמה כי בשנות ה2000 היוצרים מצאו את הטכניקה הנכונה ואת הנוסחה הנכונה לפנות לקהל מבוגר יותר, משכיל ומתוחכם ולהעביר מסרים מורכבים יותר מסרטי דיסני באמצעות האנימציה. ריצ'ארד לינקלייטר הוא אחד מהיוצרים שהשכילו לעשות זאת. הוא עשה זאת פעמיים- ב"חיים בהקיץ" המופתי שלא זכה להצלחה קופתית בזמנו אך הפך לסרט קאלט, וב"סורק באפלה" המוצלח פחות. לינקלייטר השתמש בטכניקה שבזמנו נחשבה לחדשנית ומקורית -הרטרוסקופיה. לפי שיטה זאת הסרט מצולם בתחילה במצלמת וידאו רגילה, כאשר הסרט עובר טרספורמציה וריטוש המזכיר עבודת פוטושופ ההופך את הדמויות למונפשות. השיטה הזאת על אף פגמיה, מאפשרת אין ספור טריקים קולנועים מפתיעים ומעניינים. כך למשל דמויותיו של לינלייטר מדברים בזמן שהרקע שלהם מתחלף ללא הרף,ראשה של אחת הדמויות מתחלף לראש של קוף במהלך דיאלוג, מחשבותיהם של הגיבורים מופיעות על המסך ועוד. נכון שאפשר לעשות את כל זה בטכניקות אחרות של אנימציה ואף בקולנוע רגיל, אך הדמיון הרב של הדמוית לאלו שבמציאות יוצרות טשטוש מעניין בין מציאות לדמיון, בין אנימציה לצילום רגיל ושוברות את הקו הברור כל כך שהוצב בין הקולנוע המסורתי למונפש. למרות זאת שיטה זאת נותרה זניחה גם לאחר הסרט ולינקלייטר היה אחד מהבודדים שהשתמש בה. הסרט, המגולל את סיפורו של בחור צעיר הנתקע בחלום בתוך חלום בתוך חלום, הוא דיאלוג/מונולוג אין סופי על החיים, פילוסופיה, יחסים ומה לא. זה עובד באנימציה בגלל כל אותם תעלולים אותם הזכרתי.

לינקלייטר נותר אחד הבמאים המרתקים של הדור החדש אך לא זכה לתהילה לה זכו בני דורו (מלבד שני הסרטים "לפי הזריחה" ו"לפני השקיעה" שהיה מועמד לאוסקר על התסריט). לינקלייטר לא פחד להתנסות בטכניקות ושיטות חדשות בכל אחד מסרטיו, מקולנוע מסחרי גרידה (בית הספר לרוק עם ג'ק בלאק) ועד לקולנוע על סף נסיוני (הוא היה אחד הראשונים שהשתמשו במצלמת DV בקולנוע מסחרי בסרטו "טייפ"). כך או כך "חיים בהקיץ" היא גלולת אסקפיזם מופלאה ששינתה את חיי.

בפעם הבאה= שנת 2002 "דבר אליה" ו"אמילי".

נספח: רוטרוסקופיה http://www.youtube.com/watch?v=z32h-b9-8Qw

שנת 2000 "רקוויום לחלום"

לקראת סיום העשור הנוכחי, חשוב (גם אם לא כל כך נעים) להביט אחורה על העשור הנוראי הזה, עמוס המלחמות, הטרגדיות, המחלוקות והקונפליקטים שרק הלכו והתעצמו. תחילת העשור (והאלף) הביאו לא מעט תקוות לעתיד טוב יותר. המהפכה הטכנולוגית החשובה מאז המהפכה התעשייתית ובראשה רשת האינטרנט, הבטיחה את התממשות חלום ה"כפר הגלובלי" בו ילד מפקיסטן מתקשר עם חברו ביפן, בו כולנו צורכים תרבות דומה, הגבולות בין המדינות מטשטשים והיינו כעם אחד. לצד זה, עשור שנות ה90 הרגוע יחסית שבו מסך הברזל התמוטט בעקבות קריסת ברה"מ וגרמניה, ותמורות פוליטיות אחרות הבטיחו שקט יחסית.אם זאת, תמיד היו אלו שפקפקו באופטימיות המופרזות הזאת, התריעו, ושימשו נביאי זעם הקוראים לעם להתפכח ולהריח את הקפוצ'ינו. אחד מהם הוא דארן ארונופסקי, במאי יהודי מניו יורק, אחד מהקולות הצעירים והמבטיחים של הקולנוע האמריקאי החדש לצד פול תומאס אנדרסון, ריצ'ארד לינקלייטר ורבים אחרים. ארונופסקי החליט לקחת את ספרו של הסופר האמריקאי השולי יחסית הרברט שלי (ספר נוסף שלו "התחנה האחרונה ברוקלין" עובד בעבר לסרט כושל), סופר שטען בעבר שאדפטציה לקולנוע לספרו זה הוא בלתי אפשרי בעליל. ארונופסקי הוכיח שהוא טועה. לאורך כל הסרט ארונופסקי מפציץ בכל טריק אפשרי אם זה בעריכה המתוחכמת, הצילום המרהיב, הפסקול קורע הלב ובעיקר משחקה יוצא הדופן של אלן ברנשטיין שרק אלוהים יודע איך הפסידה באותה שנה את האוסקר לג'וליה רוברטס.

בגדול הסרט מדבר על התמכרויות לסמים והמחיר הכבד שמשלמים המתמכרים, אך במבט לאחור הסרט הוא לא פחות מתמרור אזהרה לחברה כולה על האסון האורב לנו ממש מאחורי הפינה. באופן נבואי ממש הוא חוזה את עלייתם של תכניות הריאליטי (נכון בסרט מדובר בשעשועון אבל בינינו, האפקט הוא אותו דבר) וההשפעה שלהם על כולנו, את הסימום של אמצעי התקשורת את החברה כולה, את הסוף הטרגי שרק נעשה טרגי יותר ויותר ללא ניצוץ של אופטימיות.

אני זוכר שראיתי את הסרט בחוג לקולנוע במכללת הדסה. התגובה של כל היושבים בחדר היתה שתיקת תדהמה אחת גדולה. לקח לנו כמה דקות לקום מהכיסא. שנים אחר כך ראיתי אותו שוב. התדהמה לא התעדנה. חשבתי לעצמי על הרגעים המצמררים באמת בסרט, על אלן ברנשטיין שוכבת בתנוחה עוברית ומחכה לנס, על ג'ארד לאטו מתקשר לג'ניפר קולוני וכשהיא שואלת אותו בקול שבור ובוכה "מתי תבוא" הוא עונה לה "בקרוב", היא מבקשת "אולי תבוא היום" והוא נשבר. אלו הרגעים הקשים באמת, ללא אפקטים, ללא ויזואליה קשה וללא רעמים וברקים.

הסרט היה כישלון גדול כשיצא וזכה למעמד של פולחן מאוחר יותר. בסוף אותה שנה נבחר ג'ורג' בוש לנשיא ארה"ב במסע הבחירות המפוקפק ביותר שידע ארה"ב מזה שנים, שנה מאוחר יותר הסיוט התחיל. אסון התאומים, מלחמות בעירק ובאפגניסטן, כלכלה מתמוטטת, אסונות טבע, דם ואש ותמרות עשן. ממש כמו בסרט המתאר את עונות השנה המתחלפים, את האופטימיות ותחושת ה"היי" המזוייפת המתחלפת במהרה לתחושת דאון ולנפילה כואבת, כך נפלנו כולנו למציאות המכאיבה.

אותו ארונופסקי התברגן וכיום הוא מועמד לאוסקר על סרטו "ברבור שחור", שאר שחקני הסרט הצליחו במידה זאת או אחרת (קולוני זכתה באוסקר על "נפלאות התבונה" לאטו פרש ממשחק והתמקד במוזיקה) . השחקנים מספרים כי החוויה על הסט הייתה קשה ומורכבת במיוחד. מסתבר שארונופסקי לא ריחם על שחקניו כפי שלא ריחם על דמויותיו בסרט, והורה להם להתנזר מאלכוהול, סיגריות, קפה וסקס למשך מספר שבועות על מנת שיבינו את משמעות המושג "השתוקקות".

אחד מחברי סיפר לי פעם שמרצה לקולנוע באונ' ת"א בחר להראות לסטודנטים את הסרט בזמנו כדוגמה לשימוש נבון בעריכה קולנועית, בעוד שבוע לאחר מיכן הופיע כתבה שלו המכתירה את הסרט כ"גרוע ביותר בעשור". אולי היחס האמביוולנטי של אותו מבקר ממחישה את היחס של כולנו לסרט ולעשור כולו- אנחנו נגעלים ממנו, אבל אנחנו לא יכולים להסיר את מבטינו.

בפעם הבאה -2001 "חיים בהקיץ"

בונוס- לינק לבלוג הקודם שלי, העוסק בהרהורים על עשור שנות ה2000 והקולנוע בו בפרט (עם התייחסות גם לרקוויום)

http://uri007shapi.blogspot.com/2009/09/2000.html

וגם- סצנת הטלפון http://www.youtube.com/watch?v=EUoVrQ9S8LE

שנת 1999-להיות ג'ון מלקוביץ (וסרטים אחרים)

אנו חותמים את העשור הנפלא (תרבותית) באחת מהשנים הגדולות של הקולנוע העולמי. יאיר רווה ומגזין "אינטרטיימנט וויקלי" הגדירו את 1999 כ"שנה ששינתה את פני הקולנוע". אולי אלו סופרלטיבים מוגזמים, אך אין ספק כי מבחינת כמות הסרטים הנהדרים מדובר בשנה טובה מאוד לקולנוע, שנה שפרצה גבולות, וממנה יצאו סרטים שהשפעתם ניכרת עד היום.

מתי יודעים ששנה היא מוצלחת במיוחד? כשגם ברשימת שוברי הקופות מופיעים סרטים רבים חדשניים, מפתיעים שצלחו את מבחן הזמן, וכך גם ברשימת זוכי האוסקר. וכך לדוגמא אפשר לראות את "אמריקן ביוטי" כסרט המוביל באוסקר 99, וברשימת הבלוקבסטרים ניתן לראות את "המטריקס", "החוש השישי" ו"מלחמת הכוכבים פרק 1",סרטים שאולי אפשר להתווכח על איכותם, אך קשה להתווכח על התרומה שלהם לקולנוע ולתרבות בכלל. בכלל ניתן לזהות סוג של מגמה בסרטים של 99- רוח של שינוי, מעבר מאנלוגי לדיגיטלי, נטישת הרגלים מיושנים ועלייתם של במאים ותסריטאים חדשים, כאלו שיכתיבו את הטון בעשור הבא. רווה טוען בבלוג שלו כי שנת 99 היתה שנה של צומת דרכים בקולנוע- מצד אחד המהפכה הטכנולוגית שאיפשרה לכל אחד לעשות סרטים כרצונו (הסממן הבולט הראשון יבוא שנה לאחר מכן עם "פרוייקט המכשפה מבלייר") ולתת דרור לחזונו של קופולה משנות ה70 לפיו "בעתיד כל אחד יוכל לעשות סרטים ואולי נגלה ילדה קטנה בוויסקונסין שתהפוך למוצרט הבא", מצד שני התפתחות הטכנולוגיה בצד המקצועי ובכלל זה השימוש באפקטים מיוחדים, כניסת המחשב, הגרפיקה והעריכה המתוחכמת. לצד זה אוכל למנות עוד שינוי משמעותי- התסריט. התסריטים של אמצע שנות ה90-תחילת האלפיים הפכו ליותר ויותר מורכבים, מלאי חידות, טוויסטים ובעלי רצף עלילתי לא אחיד. נדמה כי לעומת הסרטים שהיו כאן קודם מדובר בקולנוע חדש הפועל על כל החושים, מגרה את מחשבת הצופה ומכריח אותו לצפות בצורה אינטראקטיבית ביצירה שמולו. המגמה החלה עם סרטיו של טרנטינו שסופרו בצורה לא לינארית ברורה ומכוונת, המשיך עם הסרטים של סוף שנות ה90, והגיע לשיא עם סרטי שנות ה2000 כ"ממנטו" של כריסטופר נולן. הדוגמא הבולטת ב99 היא "החוש השישי" סרט שכולו תלוי בטוויסט גדול המופיע בסופו.

דוגמא בולטת נוספת היא סרטו של ספייק ג'ונז "להיות ג'ון מלקוביץ'" שנכתב על ידי הכוכב העולה של הוליווד- התסריטאי היהודי צ'ארלי קאופמן. קאופמן וג'ונז מתעללים לאורך כל הסרט במודע בכוכביו- את קמרון דיאז הם מכערים עד השחתה, את ג'ון קיוזק הם הופכים ללוזר, ואילו ג'ון מלקוביץ' משמש להם כשק חבטות כפול- הם צוחקים על דמותו בסרט ועל דמותו האמיתית גם יחד. ניתן לראות בתופעה הזאת כתחילתה של מגמה- מותו של כוכב הקולנוע ההוליוודי. ואכן, עשור לאחר מכן קשה להצביע על כוכב בולט אחד שיכול לסחוב על גבו סרט כפי שהיה בעבר. המגמות שציינתי למעלה (הקולנוע האישי לצד הקולנוע הטכנולוגי) הפכו את הכוכבים למיותרים כמעט. בנוסף הסרט שופע בלא מעט טריקים קולנועים ותסריטאים. ג'ונס וקאופמן מצליחים לשבור את הקו הברור בין מציאות לדמיון, ותוך כדי כך לומר דבר או שניים מעניינים על גוף, משחק, ותדמית. בעוד "המטריקס" שיצא באותה שנה הביא למסך פילוסופיה מעניינת בליווי אפקטים מרשימים, "מלקוביץ'" מצליח ליישם את הפילוסופיה שלו על המסך הלכה למעשה. השאלות "מיהו מלקוביץ'" ו"האם אנו באמת שולטים בגופינו" באים לידי ביטוי בכל פריים ופריים אך מבלי לשקוע לדיון פילוסופי עמוק ויבש, אלא על דרך הדרמה ובעיקר-דרך הקומדיה שבדבר .דבר נוסף מעניין בסרט הוא חציית הז'אנרים- הסרט מצליח לא לעמוד בשום חוקיות של שום ז'אנר (האם זה קומדיה? האם זה מד"ב? האם העולם שמוצג בסרט הוא ריאליסטי או לא) ובכל זאת להשאר אמין וסוחף.מגמה זאת של טשטוש מכוון בין דמיון למציאות, שימוש אינטנסיבי בפרטים ודמויות אמיתיות ליוותה את הקולנוע ובעיקר את הטלוויזיה מאז "ג'ון מלקוביץ". ניתן לראות את ההשפעות אפילו בטלוויזיה הישראלית עם סדרות כמו "מעצר בית" או "בשורות טובות" המשתמשות בביוגרפיה של דמות מוכרת (קיציס ופרידמן, שי אביבי) אך מעוותות אותה ללא הכר.

בשבוע הבא: שנת 2000, רקוויום לחלום

1998- ביג לובובסקי

את ביג לובובסקי של האחים כהן לא ראיתי בזמן אמת, לקח לי כמה שנים לראות אותו בDVD, וזאת לאחר שנים שבהם נמנעתי לצפות בו למרות הבאזז העצום שהיה סביבו. מעשה שהיה כך היה: הימים הם ימי 1998 העליזים ואני חייל צעיר במוצב החרמון. יצא שהחופשות שלי היו באותו זמן ארוכות למדי (שבועיים-שבוע). באחת מהחופשות אני וחברי א' פגשנו 2 בחורות חינניות באיזה פאב (נראה לי שזה היה "הכלבא שבוע" - פאב אלמותי וסמל תרבות ירושלמי בשנות ה90). לאחר דיסקוסים של הא ודא יצא לנו לדבר על האחים כהן. אחת מהבחורות התלהבה כל כך מהיוצרים הרעננים והחדשניים שבאותה תקופה היו בלתי מוכרים בארץ.

כמה ימים אחר כך גיליתי שיש לי כרטיסים להקרנת הבכורה של הסרט בפסטיבל הקולנוע בירושלים על מסך ענק בבריכת הסולטן. התקשרתי וקבעתי עם הבחורה, אך מה נורא, הוקפצתי בחזרה לבסיס.

מאז הסרט הזה היה טראומה עבורי. סירבתי לצפות בו, התרחקתי מכל אחד שאמר את המילים "DUDE" או ציטט את ג'ון גודמן הנפלא אומר "IM A FUCKING SHOMER SHABES" , נמנעתי מדיונים פילוסופים על משמעות סצנת החלום המוזרה, ומה פשר כל העלילה הזאת? מבחינתי הסרט הזה היה מחוק. כמובן שגם עם הבחורה ניתק הקשר במהרה, וכל הסיפור הזה הפך לעגום ביותר. שנים מאוחר יותר חברי הטוב ר' הכריח אותי פיזית לשבת ולצפות בסרט איתו, לאחר שהוא צפה בו לפחות איזה 4 פעמים. ותראו איזה פלא, מדובר באחד מופלא ומרתק. כהרגלם של האחים כהן הם הצליחו לרקוח בסרט הזה תבשיל טעים ומעניין מחומרים נפלאים שעל פניו נראים כאילו הם לא יכולים להתחבר- עלילה בלתי אפשרית על הנייר הופכת למסחררת ומרתקת, אוסף אקלקטי של שחקנים (מה לג'ף ברידג'ס וג'וליאן מור?) הופך לאנסמבל מרהיב בו לכל אחד יש את הזמן שלו, את השורה הנכונה שלו (אפילו סטיב בושמי המקסים והבלתי מוערך מספיק בעליל מקבל שורות קצרות אך קולעות בטירוף בסרט הזה) ובחירה משונה מעט בנושאים (מישהו יודע מה זה "ניהליסט"? ולמה הסרט מוקם במלחמת המפרץ דווקא?) עוברת בקלות .האחים כהן הצליחו כאן להגיע לקהל עממי וגבוה כאחד, כאשר הם שומרים על מינון נכון של דחקות וצחוקים לצד שנינויות ואיכות.

בשבוע הבא 1999 הנהדרת - סיכום עשור עם "מועדון קרב", "אמריקן ביוטי", ו"להיות ג'ון מלקוביץ'"

1997 ג'קי בראון

מוזר אבל משום מה דווקא סרטיו הכושלים והאיזוטרים יותר של קוונטין טרנטינו, אולי הקולנוען האמריקאי החשוב ב20 השנה האחרונות הם דווקא האהובים עלי יותר. כך יצא ש"חסין מוות" למשל, אפיזודה שולית שהוגדרה ע"י המבקרים כ"פרוייקט ביניים לפני "ממזרים חסרי כבוד" דווקא מצא בעיני הרבה יותר מ"ממזרים"(שכבודו במקומו מונח). מעניין לראות כיצד עובד טרנטינו כשלחץ המבקרים, המפיקים ודעת הקהל אינה מונחת תחת גרונו, שהוא משוחרר ויצירתי מאי פעם, ובעיקר עובד כדי להנות. כך למשל הוא "ג'קי בראון" אולי סרטו הכושל ביותר אך אחד המעניינים שבהם. מה שמשותף בין "ג'קי" ל"חסין מוות" הוא בעיקר מה שאין בהם= אין את ההברקות הנרטיביות המפורסמות של טרנטינו, אין סצנות אקשן ואימה מחסירות פעימה, אין ליהוקים מפתיעים ומבריקים (נכון שרוברט דה נירו ומייקל קיטון מככבים ב"גקי בראון" ונותנים הופעה מרשימה אך קשה להשוות את ההופעה שלהם לזאת של הארווי קייטל ב"כלבי אשמורת" או ג'ון טרבולטה ב"ספרות זולה" למשל) . מה שיש זה סרטים עם תוכן ומסרים שלא תמצאו במרבית סרטיו האחרים. גם "בראון" וגם "חסין" מדברים למעשה על הפחד מזקנה. שניהם מספרים את סיפוריהם של כוכבים מזדקנים (ופה אולי הליהוק המפתיע- פם גריר- כוכבת סרטי הבלאקספוייטשן של שנות ה70, וקורט ראסל, כוכב סרטי האקשן המזדקן משנות ה80) המתקשים להתמודד עם הקדמה וחילופי המשמרות. ברוב סרטיו של טרנטינו יש סיפור כפול- סיפור הסרט והמשמעות הנוצרת ממרכיביו- הברקות ההומאז' שיש ב"ממזרים חסרי כבוד" זורקות אותנו לסיפור שונה מסיפור הנקמה היהודית אל מותו של הקולנוע הצלוליודי. הסיפור שמאחורי העלילה נשזר כחוט השני, כמעט מבלי לשים לב, אך הנוכחות שלו חזקה ומורגשת. ג'קי בראון הוא הומאז' אחד גדול לסרטי הבלאקספוייטשן, אותם סרטי פעולה סוג ב כמו "שאפט" משנות ה70 בהם הופיעו בעיקר כוכבים אפרו אמריקאים. הופעתם של סרטים אלו בישרו גל חדש בזמנו הפונה לקהל שחור בעיקר. אולי בגלל זה הסרט נכשל בקופות, אך הנוכחות של הז'אנר התמוהה אך המקסים הזה באה לידי ביטוי במלוא הדרה בסרט - בצילום, בפסקול הנהדר, וכאמור בליהוק המרגש. אחד הקטעים המרגשים מפגיש בין ג'קי למשחרר בערבות (גם הוא כוכב עבר בולט שהופיע בסרט פורץ הדרך משנות ה60 MEDIUM COOL), המשחרר בערבות אומר לג'קי "את בטח נראית אותו הדבר כמו בשנות ה70, חוץ מאולי תספורת האפרו" וג'קי עונה לו באנחת עצב מרגשת במיוחד "התחת שלי כבר לא אותו דבר" סצנה זאת ממצה בעיני את המסר של הסרט- להזדקן זה לא כיף, אבל גם לא כל כך נורא

שבוע הבא: 1998- ביג לובובסקי

1996- טריינספוטינג

טריינספוטינג היה סרט שניגשתי אליהם בלי שום הכנה מוקדמת. אחרי הכל, סרט בריטי (סקוטי אם להיות מדויקים)

בלי כוכבים גדולים וללא במאי מוכר.

נדמה שטריינספוטינג הוא אחד מהסרטים הללו שהצליחו ליצור אופנה ושיח מסביבו, הגדולים במידה רבה מהסרט עצמו. בתולדות הקולנוע היו כמה סרטים כאלו שהבולט בינהם הוא "בלו אפ" של אנטוניוני משנות ה60, סרט שהגדיר תקופה ובו בזמן יצר אותה כאשר שרטט בחכמה את עולם הזוהר של צלמי האופנה, דוגמניות ואנשי בוהמה באנגליה ההיפית של שנות ה60. אך בעוד אנטוניוני שרטט עולם נוצץ אליו מביטים רובינו מלמטה, בוייל הצליח להפוך דווקא את הסחי והגועל למגניבים כאשר הוא משרטט את עולמם העלוב (אך המגניב למדי ) של נרקומנים חסרי חיים בסקוטלנד. וכך למתבגרי שנות ה90, חייהם של מכורים להרואין הנרדפים ברחובות ויורדים לתחתית החבית על מנת להשיג עוד מנת סם נראו הדבר המגניב ביותר שיש, משהו שיש לשאוף אליו, חיים מלאי אנרגיה וחיות.

מה שאירוני בכל הסיפור הוא שבוייל דווקא יוצא נגד כל תרבות הסמים. גיבור הסרט (מישהו זוכר את שמו?) מנהל מסע בו הוא מגיע עד ללונדון במטרה להתחמק מהגורל האכזר המחכה לו לאחר מות חברו מקרציה במוח ומות התינוקת של חברתו הטובה. אך חבריו לא מניחים לו ורודפים אותו עד לשם. בסופו של דבר, הגיבור מצליח להתחמק מגורל דומה ע"י בגידה בחבריו וגניבת כסף אותו הרוויחו בעסקת סמים מפוקפקת.

לא יעזור בכמה תיאורים גרפים השתמש בויל ביצירת הסלוגן שלו "סמים זה רע" הקהל השתכנע דווקא להפך, ודמותה של התינוקת המתה המטיילת על תקרתו של הגיבור המצוי בקריז לא הורידה ולו במעט מהמגניבות של דור האקסטזי. נראה שזו שיאו של עשור ה90, העשור שהגדיר מחדש את השאיפות והתקוות של הדור החדש, הדור שכונה בזמנו "דור הX", דור חסר שאיפות, חסר תכניות לתווך ארוך, חסר אידיאולוגיה.נראה שהסם של הדור הזה (שמתאים גם לסרט באופן מפתיע) הוא דווקא האקסטזי, סם המסיבות, ש"מדליק" אותך לאורך כל הלילה ומשאיר אותך בבוקר בתחושת תשישות ורייקנות. לא בכדי המסר של הסרט לא עבר. הסרט במידה רבה מסמל את תחילתו של גל הסרטים הפוסט מודרניסטים, בהם רע הוא טוב, כיעור מתקבל בברכה וזיעזוע הצופים היא דרך לגיטימית להצהרה אומנותית.

והייתה גם את התרבות סביבו. הפסקול המשובח שהוליד כוכבים חדשים (UNDERWORLD עם הלהיט ההיסטרי שלהם BORN SLEEPYׁׂ) והחזיר עתרה לזמרים וותיקים (LOST FOR LOVE של איגי פופ, PERFECT DAY של לו ריד)

היו גם הרבה חולצות ופוסטרים עם משפטי מפתח מהסרט, סטיקרים ומה לא. והיה גם סרט. סרט לא רע בכלל שהיה חדשני לזמנו. הקאטים המהירים, המשחק האינטנסיבי, משחקי העריכה, כאמור הפסקול. קול של דור חדש נולד.

בפעם הבאה 1997- ג'קי בראון

בונוס- אנדרוורד, עדיין אחד מקטעי האמביינט הטובים בכל הזמנים http://www.youtube.com/watch?v=TlLWFa1b1Bc

ועוד אחד כדי להזכיר לכם שסמים זה עדיין רע ונורא

http://www.youtube.com/watch?v=QYEC4TZsy-Y

שנת 1994- "מוכרים בלבד" ו"קראמב"

בשבילי ובשביל רבים אחרים שנת 1993 תזכר כשנה שבה התחילו באמת שנות ה90 וזאת בעיקר בגלל שהמהות האמיתית של העשור הנהדר הזה הייתה מבחינה תרבותית לפחות, הטשטוש הנפלא בין שוליים למרכז, הפיכתם של גיבורי שוליים לגיבורי תרבות אמיתיים שסוחפים אחריהם מליוני מעריצים וקול חדש אמיתי ושונה בתרבות האמריקאית ובכלל. לא שזה היה דבר חדש, אבל הצלחתם של סדרות כמו "סיינפלד" ו"חברים" ששינו את ההגמוניה על מוסד הסיטקום המיושן הנע עד אז על גבול המוסריות/מוסרניות והציג אמריקה שמרנית בטירוף, הצלחתם של להקות הגראנג' ובראשם "נירוונה" שהדיחה באקט סימלי ביותר את מייקל ג'קסון מראש טבלת המכירות, והצלחת סרטים כמו "מוכרים בלבד", סרט שוליים מחתרתי שהצליח בניגוד לכל הסיכויים כאשר הוא משאיר מאחור שוברי קופות פוטנציאלים כ"עולם המים" של קווין קוסטנר הם בשבילי לא פחות ממהפכה חברתית. אפשר לתהות על השינוי שחל בשנה זאת, שנה שבה ישראל חתמה על הסכם שלום עם הפלשתינאים, שנה שבה ביל קלינטון, הנשיא המגניב הראשון מאז קנדי (והאחרון עד אובמה) נכנס לבית הלבן ושינה אותו לחלוטין, שנה בה אומנם היו מלחמות עקובות מדם בבוסניה ובאפריקה, אך העולם נראה סובלני ופתוח מאי פעם. אולי זאת נימה אישית בלבד, שנה של התבגרות עבורי, שנות הטיפשעשרה ואולי זאת הנטייה שלי להביט בערגה על השנה המשמעותית הזאת ששינתה מן הסתם גם אותי, אך בכל זאת. לא פלא שגם הסרטים המובילים בקופות ובאוסקרים כוללים דמויות חריגות כ"פורסט גאמפ"ועלילות חריגות כ"ספרות זולה".
ב1994 הלוזר הוא המלך. מ"LOSER" המנון ההמונים של בק, דרך ג'ורג' קוסטנזה המובטל החי עם הוריו בגיל 30+ ועד לקווין סמית', מובטל החי בבית הוריו, שנשר מכל המסגרות (בהם בית ספר לקולנוע בוונקובר) שמנמן ולא מושך במיוחד, שהיה לקול לכל אותם לוזרים כמוהו, שלא לומר מודל לחיקוי לאחר שהפיק בכוחות עצמו סרט עצמאי קטן בתקציב זעום של 30000 דולר וגרף מיליונים רבים. אין שום דבר מבריק בסרטו של סמית' הכולל בעיקר דיאלוגים בלתי סופיים על זוטות- סגנון המאפיין קולנוענים רבים מהנייטיז ממיק לי להאל הארטלי. גיבורי הסרט נעים בין חנות המכולת לספריית וידאו ועוד בשכונה קטנה המזכירה כל פרבר אמריקאי בניו ג'רזי (נגיד) ומייצגת את "אמריקה האמיתית" ולא את זאת המזוייפת מניו יורק ולוס אנג'לס. רצף האירועים ההזויים והמשעשעים העוברים על הגיבורים כולל התעמתות עם סוחר מסטיקים נגד עישון, סקס עם גופה ומפגש עם צמד משעשע שהופיע מאז כמעט בכל סרטיו של סמית'- ג'י ובוב השקט (הלא הוא סמית' עצמו)
ואם כבר מדברים על לוזרים אי אפשר שלא להזכיר את "קראמב" סרטו הדוקומנטרי ההזוי והמקסים להפליא של טרי זוויגוף המשרטט את דיוקנו של אחד מאמני הקומיקס החתרניים והמשפיעים ביותר בכל הזמנים- רוברט קראמב. הסרט מציג הצצה נדירה לחייו של קראמב האקסצנטרי ואחיו המופרעים ללא צנזורה ומאפשר לצופים להבין כיצד נוצרו אותם גיבורי תרבות שוליים בשנות ה70, אותם גיבורים שהיוו השראה בין השאר גם לסמית' וחבריו.
למרבית האירוניה, "מוכרים בלבד" ו"קראמב" הביאו ליוצריהם הצלחה שרק הרחיקה אותם מהשוליים והפכה אותם לבמאים רגילים ומשעממים. סמית' אפילו חזר לביים את "מוכרים בלבד2" שלא עלה על הציפיות ושורה ארוכה של סרטים שניסו בחוסר הצלחה לשחזר את רוח הנעורים משנות ה90. זוויגוף ביים סרט מצליח אחד המבוסס על קומיקס (העולם שבפנים) ומאוחר יותר המשיך לביים סרטים הוליוודים משעממים כBAD SANTA .
בשבוע הבא- 1996- טריינספורטינג

1995 ספיישל טרי גיליאם "12 קופים"

לכבוד יום הולדתו ה70 אני חייב להצדיע לאחד היוצרים האהובים, מלאי הדמיון אך גם השנויים ביותר במחלוקת בהוליווד ב40 שנה האחרונות-טרי גיליאם. אני חייב לציין כי מבין סרטיו (למעט אולי סרטי מונטי פייטון שבוימו לא רק על ידיו) 12 קופים הוא החביב ביותר עלי. סרט המשלב את מרבית האלמנטים שהיו בסרטיו האחרים, אך עושה זאת במינון נכון ומאופק ולא בהתפרצות חסרת רסן המקובלת ברוב סרטיו האחרים. מה לא יש כאן- מחווה לקולנוע ולמוזיקה הישנה, מד"ב משובח, משחק של כוכבים הוליוודים בתפקידים מפתיעים החורגים לחלוטין מהטייפקאסט שלהם (וויליס כגיבור חלש,אלים ומזיל ריר, פיט כמשוגע), ומבט קודר מאוד על העתיד הממשמש ובא.
מקור ההשראה המרכזי לסרט הוא יצירתו של כריס מארקר מ1962 בשם "המזח", ספק סרט, ספק מיצג של תמונות וקריינות המספר את אותו סיפור בערך בשינוי קל. היצירה הזאת הפכה מזמן לאבן דרך בקולנוע עד למעמד של פולחן אצל מרצים לקולנוע התוהים על קנקנו ועל המשמעות הקולנועית שלו (האם סרט ללא תנועה הוא גם סרט? וכ"ה)
אולי אני בדעת מיעוט בעניין הזה, אבל לדעתי גיליאם לוקח את הרעיון הזה קדימה ויוצר סרט שהוא מפחיד, מרתק ומעורר מחשבה כאחד. בעתיד של טרי גיליאם האדם חי תחת האדמה ומתכנן את חזרתו לפני האדמה. ברוס וויליס מגלם אסיר שילדותו היתה מעל האדמה וחלום ישן נושן רודף אותו. הזדמנות חד פעמית לשחרור מחזירה אותו לשנת 1995 שם הוא נחשב כמובן למשוגע ומאושפז בבית חולים לחולי נפש. מאוחר יותר הוא מצליח לחזור לעתיד, לשוב לעבר ולצאת למסע מטורף אחר רמזים על כוונות זדוניות להביא להתפרצות וירוס קטלני שיביא לקץ האנושות (כמעט)
מטופש ככל שישמע, הסרט מצליח להעלות שאלות רבות על נפש האדם, על חזרה בזמן (הפרדוקס הידוע), על שגעון וגורל.
כל הסרט מקוננת המחשבה כאילו וויליס באמת משוגע המצליח לשכנע את הפסיכיאטרית שלו (ואת הצופים) שהוא השפוי וכל הסובבים אותו טועים. גם הסוף הבלתי פתור משאיר את הצופים מעט אובדי עיצות.

מספרים על כך שגיליאם הפרפקציוניסט והמגלומן שיגע את הצוות לאורך כל הצילומים. ברוס וויליס סירב לעבוד עם גיליאם אי פעם בעתיד לאחר שגיליאם נתן לו רשימה ובה מניירות מסרטי "ברוס וויליס" ודרש ממנו לא לחזור עליהם במשחקו בסרט זה.

את בראד פיט הכריח גיליאם לשים עדשות חומות דווקא כדי לחזק את מראה המטורף (לא ברור מה הקשר).

כך או כך, מדובר באחד הסרטים הפיוטים והמרתקים שיצאו מתוך לב ליבה של הוליווד ב20 השנים האחרונות.

1993- "עירום" (מייק לי)

בית הקולנוע "סמדר" במושבה הגרמנית בירושלים היה שותף לכמה מרגעי הקולנוע הגדולים בחיי. הקולנוע שהוקם אי שם בשנות ה60, זכה לעדנה מחודשת באמצע שנות ה90 עם התרסקות בתי הקולנוע השכונתיים בעולם ובירושלים בפרט, והרצון להחזיר עטרה ליושנה+בית קפה אופנתי ומגניב. הקמתו המחודשת של "סמדר" לצד מוסדות ותיקים וחדשים מיקם את רחוב עמק רפאים כ"וויליג" הירושלמי- מקום תוסס, שיקי וצעיר, מפלט מחשכת מאה שערים וגאולה החרדיות, מרכז העיר הסואן, ותלפיות המכוערת הסמוכה אליו. בשבילי סמדר היה יותר מבית קולנוע, הוא היה פתח של שפיות בעיר, מזכרת לחיים אחרים, לתקופה אחרת ומין תמצית של ירושלמיות שאיננה עוד. אחד מרגעי הקולנוע החקוקים בזכרוני הם הצפיה ב1994 בהקרנת חצות של "עירום" סרט קטן שלא זכה ליחסי ציבור על אף העניין והביקורות המצויינות. בתוך שוברי הקופות הענקיים והסרטים האירופאים ה"נחשבים" עירום היה עוף מוזר. קריאה לעזרה, יללה אקזיסטיאליסטית מחרישת אזניים. קול של תסכול ותפילה כאחד בסרט פיוטי להפליא שמצליח לתת אגרוף חזק בבטן ובו בזמן לרגש.

אין טעם להתעמק על סיפור העלילה הדל למדי המגולל את סיפורם של חבורה של צעירים דחויים חברתית וחדורי שנאה עצמית המחפשים את דרכם במטרופולין הלונדוני של שנות ה90. מרבית הסרט נע בין דיאלוגים ארוכים שחלקם הגדול חסר חשיבות עלילתית לפעולות תמוהות למדי. קשה לי להצביע על השגים קולנועים אחרים בסרט ומשום מה נראה כאילו זה מקרה נדיר שבו השלם לא רק גדול מחלקיו, חלקיו כמעט אינם קיימים כרכיבים בודדים.

מייק לי, אחד ממשוררי הקולנוע הגדולים של שנות ה90 המשיך לייצר סרטים נפלאים לאורך העשור המהורהר והקודר הזה, בניהם את "סודות ושקרים" סרט שהגדיר מחדש את היחס הבין גזעי בבריטניה, אך אף סרט לעניות דעתי לא התקרב להישג שלו ב"עירום". ספק עם צוות השחקנים וביניהם דיוויד טווליס הסקוטי בעל הזקן המוזר וקטרין קרטלידג (שזכתה להצלחה יחסית בקולנוע האומנותי של שנות ה90, ובין השאר שחקה בסרטו של לארנס פון טרייר "לשבור את הגלים) ידעו

ומה שמיוחד בסרט הזה בעיני הוא שהוא הצליח ללכוד את התחושה האישית שלי ושל רבים ברגע נתון, רגע חד פעמי, רגע שלא יחזור שוב, מין ביטוי רגעי אבל מדויק להפליא וחד כל כך של התחושות, המחשבות והרגשות שגאו בי באותה תקופה.

את עירום ראיתי לבד ושבור לב, אני זוכר את הלילה הירושלמי הקר, את הגשם שירד, את האווירה הקודרת שאפפה אותי. ואיך שחשבתי לעצמי שאין דרך אחרת לראות את הסרט הזה, מלבד להיות לבד ושבור לב בלילה ירושלמי קריר, כשהמעיל הארוך השחור שלי עוטף אותי מפני הערפל הכבד, כשאדי אוויר חמים יוצאים מפי ומתאדים אל הלילה חסר הרחמים הזה, בדיוק כמו בסרטו של לי.

בונוס : דיאלוג האבולוציה המבריק

http://www.youtube.com/watch?v=70-y0AwwCOk

בשבוע הבא 1994-"מוכרים בלבד" ו"קראמב"

1992- אינסטיקט בסיסי

הרבה סרטים טובים יצאו ב1992. זוכה האוסקר "שתיקת הכבשים" שעשה היסטוריה בהיותו סרט האימה הראשון שזוכה בכל הפרסים המרכזיים באוסקר, מלקולם אקס של ספייק לי שרטטט דמות היסטורית שנוייה במחלוקת, משחק הדמעות של ניל ג'ורדן עורר סנסציה רצינית בשאלה- מה יש לה מתחת למכנסים?

מבין כל הסרטים הללו בחרתי כנראה את הגרוע מכולם (מבחינה קולנועית) סרט שעלילתו זניחה, המשחק בו בינוני ומטה, הבימוי רחוק מלהרשים. סרט שבימינו יכל להכנס ישירות לרשימת "הסרטים שלא הגיעו לקולנוע ויצאו ישירות בDVD", מותחן סקס נמוך למדי שאלמלא השתתפותו של כוכב הוליוודי בסדר גודל של מייקל דאגלס ספק אם היה זוכה לתהודה גדולה כל כך.

אה, והיתה גם את הסצנה ההיא, איך אפשר לשכוח. למעשה אפשר להגיד כי זהו סצנה שיש לה סרט.

ובכל זאת למרות כל הליכלוכים פה, מדובר לדעתי ברגע מכונן בהיסטוריה הקולנועית שלי. יתכן ו"אינסטינקט בסיסי" מילא את אותו פונקציה שמילא "הטנגו האחרון בפאריס" בשנות ה70- סרט משוחרר ומשחרר שהצפיה בו היוותה איזה שהוא נקודת מפננה בהתבגרות התרבותית של הנוער באותו תקופה. בעידן שלפני האינטרנט כולם התחרו מי יזכה לראות את הסרט קודם, כולם דיברו על הסצנה המפורסמת (חדר החקירות ב"אינסטיקט" החמאה ב"טנגו") כולם חשבו ליישם אותה ותהו על קנקנה, הצפיה בסרט הכניסה את המתבגרים לאיזה שהוא מועדון סגור של מביני עניין ומי שלא זכה לצפות בסרט כאילו נותר בחוץ

כיום כל העניין נראה מגוכח למדי.

והסרט עצמו- כאמור בינוני. פול וורהובן, במאי סרטי פעולה לא רע בכלל (בין השאר עשה את "זכרון גורלי" המופתי עם ארנולד שוורצנגר) נדלק על תסריט ישן משנות ה80 של הרב-תסריטאי ג'ו אסטרהאוז שכתב לפני כן את להיט האייטיז "פלאשדאנס". לתפקיד הראשי לוהקה שחקנית אנונימית למדי שהופיעה בתפקיד משנה ב"זכרון גורלי" - שרון סטון.

לצידה, בדומה ל"אישה יפה" לוהק כוכב עבר מפואר - מייקל דאגלס שקיווה לשחזר את ימי תהילתו הגדולים בשנות ה80 ואף הצליח בכך חלקית. הסרט המספר על יחסיהם של חוקר משטרה וחשודה ברצח גברים זכה להצלחה מפתיעה בקופות ולהצלחה ביקורתית מפתיעה לא פחות, כולל פתיחה חגיגית בפסטיבל קאן היוקרתי. הצלחתו המפתיעה הזניקה את הקרירה של כל המעורבים בו. ג'ו אסטרהאוז זכה למקדמה שמנה של מליון דולר לכתיבת סרטו הבא "ג'ייד", סטון הפכה למגה כוכבת וורהובן הפך לשם הבא ביוצרי הוליווד הצעירים. למרבית צערם אף אחד מהשלישיה לא זכה להצלחה לה ייכל כאשר סרטיהם הבאים של החבורה זכו לכשלון מוחלט. מפגשם הבא של אסטרהאוז וורהובן "נערות שעשועים" נחשב לאחד הסרטים הגרועים בכל הזמנים, אל אף שזכה לתהילה בגרסת הוידאו שלו.

לפני כשנתיים יצא חלקו השני של הסרט ללא אסטרהואז וורהובן ודאגלס ועם שרון סטון המזדקנת. כשלונו בקופות הוכיח כי המשכונים לסרטי מותחן ארוטי 15 שנה מאוחר יותר הם רעיון לא משהו.

בפעם הבאה: 1993 "עירום" (מייק לי)

1991- שליחות קטלנית 2

יש סרטים שאתה מצפה להם, מחכה להם, משתוקק לראותם. כזה היה שליחות קטלנית 2 בשבילי. 1992 היתה שנה של ציפיות וחלומות גדולים. המשטר בארה"ב התחלף לדמוקרטי, גם בארץ מפלגת העבודה ורבין בראשה תפסו את השלטון ומלאו את החלל בים של ציפיות. הכבלים הופיעו בארץ, גם ערוץ 2 הנסיוני ושנים של שלטון ערוץ 1 הסתיימו בין לילה. ובתוך כל זה, הסרט היקר ביותר, המושקע ביותר, המלהיב ביותר.

בגיל 15 עניינו אותי 2 דברים- האלבום השחור של מטאליקה שעתיד היה לצאת באותה שנה, ו"שליחות". אני זוכר את הקליפ של גאנס אנד רוזס, YOU COULD BE MINE עם שוורצנגר שהולך במזדרון, אוחז ביד אחת רובה ענק, ביד שנייה משליח מידיו וורדים על הרצפה.

ואז הוא הגיע לקולנוע, ולא אכזב. שוורצנגר, הרובוט המשנה צורה, אסטה לה ויסטה בייבי. קלאסיקה במיטבה. לא רק האפקטים אלא המכלול כולו- העלילה האפלה והמפתיעה, המשחק המשובח בעיקר של הילד אדוארד פורלינג ולינדה המילטון, ויום הדין, הסיוט הגדול של כולנו שבא לידי מימוש מדויק ומדהים על מסך הכסף.

אם "שליחות קטלנית" המקורי משנת 87 פרץ דרך בשבירת הז'אנרים- אימה/מתח/דרמה הרי שהחלק השני הלך צעד אחד קדימה ונתן לנו דרמת מד"ב מלאת אקשן שמשלבת חזון קולנועי מרשים לצד דמויות מרתקות ועלילה חזקה. ג'יימס קאמרון קיבע את מעמדו הבלתי מעורער מאז בהוליווד, מעמד שעמד למבחן פעמים כאשר שבר את שיאו שלו בהפקת הסרטים היקרים והמכניסים ביותר בעולם ("טיטאניק" ו"אוואטר") והפך ליותר מסתם במאי מצליח- לגורו של ממש, מעמד שמעטים הגיעו אליו.

שוורצנגר גם כן עלה מדרגה בעקבות הסרט והפך למגה כוכב הוליוודי המסוגל לסחוב על גבו השרירי כל תפקיד כמעט, מקומדיה מטופשת ("תאומים", "שוטר בגן ילדים") עד למושלות קליפורניה, וזאת למרות יכולת משחק מפוקפקת למדי.

באשר להמילטון ופורלינג- כוכבם דעך למדי, אך בינינו הכוכבים האמיתים של סרט זה הם האפקטים המיוחדים. הטכניקות שהמציאו קאמרון וחבריו (הLIQUID MOVE בראשם- היכולת להעביר טרנספורמציה של דמות לדמות או חפץ אחר) המשיכו לשמש סרטי פעולה ומד"ב שונים עד היום. מפתיע לראות כי גם היום הסרט עומד במבחן הזמן, וזאת בניגוד למרבית סרטי האקשן והמד"ב הישנים שהרבו להפציץ באפקטים הנראים מיושנים משהו היום.

הרבה ניתוחים ומאמרים נכתבו על הסדרה, אחד מהם גורס כי שלושת סרטי הטרילוגיה (בלי החלק הרביעי האחרון בו לא שותף שוורצנגר) מייצגים במידה רבה את הלך הרוח האמריקאי בנוגע למדיניות הגרעין. בראשון שנוצר בשלהי שנות ה80 ובשיאו של גל פראנויה לגבי מלחמה גרעינית מתואר עתיד שחור של שואה גרעינית ואיבוד שליטה על כדוה"א לטובת המכונות. בשני, הסוף אופטימי ובו מתואר סיום אופטימי - סמל לסיום החשש ממלחמה גרעינית ולתקווה בעקבות עליית קלינטון לשלטון, השלישי שנוצר באמצע שנות ה2000 מתאר חזרה לפראנויה ולפסימיות, וזאת על רקע שלטון בוש והמלחמות בעיראק ואפגניסטן. זוהי פרשנות פשטנית למדי אך לא מופרכת לגמרי. בכל סרטיו קאמרון דאג להכניס פן פוליטי וחברתי ומסרים המתאימים לחזותו הליברלית.

שבוע הבא 1992- אינסטינקט בסיסי

1990- אשה יפה

צחוק הגורל- התסריט המקורי של "אשה יפה" היה דרמה קודרת ואפלה הדומה יותר ל"אור" הישראלי (מי שלא ראה ורוצה לראות שיתכונן לאחד מהסרטים המתישים קולנועית שלי יצא לפחות לראות) התסריט המקורי סיפר על וויויאן, זונת רחוב מלוס אנג'לס המכורה להרואין שחלומה הגדול הוא לנסוע לדיסנילנד עם חברתה הטובה. פגישה מקרית עם איש עסקים עשיר משנה את גורלה אך בסוף הסרט היא מושלכת ממכוניתו בדרך לכביש הראשי.

מהתסריט המקורי נשארו רק הזונה ואיש העסקים. אולפני דיסני (שזהו ככל הידוע לי, סרטם הראשון והאחרון שהפיקו בנושא הזנות) הפך מדרמה קשה לקומדיה רומנטית קלילה עם סוף מתקתק כיאה לאולפנים שהביאו לנו אין ספור אגדות וורודות במשך השנים. התסריט עבר גלגולים שונים שבסופם צולמו מספר סופים שונים שעמדו במבחן ע"י הקרנת מבחן. הסוף שנבחר, איך לא, הוא אופטימי עד גבול הפנטזיה. איש העסקים העשיר לא מוותר על וויויאן ושניהם מתנשקים בסצנה בלתי נשכחת על מדרגות החירום.

בקולנוע של דיסני אין סוף רע, אין גם את היום שאחרי. אף אחד לא שואל מה יעלה בגורלם של אותו זוג מוזר, האם יספרו לילדם כיצד נפגשו, והאם, באחד מהלילות המשמימים, יבקש אדוארד (גיר) מוויויאן לעשות לו את זה "כמו אז". בדיוק כפי שאף אחד לא שואל מה עלה בגורלם של היפיפיה הנרדמת והנסיך שהעיר אותה משנתה. אולי הם היום ביעוץ זוגי?

אך זה רצון העם. או אולי מה שהמפיקים חשבו שהוא רצון העם וכנראה צדקו לפי הנתונים בקופות. אין בסרט אף אזכור שלילי על מוסד הזנות, על סחר בנשים, על הסמים והאלכוהול, על ניצול ואלימות. ואולי טוב שכך. כי כמו "רשימת שינדלר" שנעשה שנתיים לאחר מכן והראה סיפור על השואה מבלי להראות את מחנות ההשמדה התקשורת בסרט זה היא על גבול האליגוריה, המשל וכמובן האגדה.

מה זה אומר על התקופה שבא נעשה "אישה יפה" ? לשיטתי- לא יותר מדי. שנות ה80 הסנכרניות המשיכו לתת את אותתיהן לאחד הסרטים שפתחו את שנות ה90 הדקדנטיות והמהורהרות תרבותית.

כי "אשה יפה" הוא סרט אלמותי, כמו כל אגדה יפה. כמו כל סרט של דיסני.

שבוע הבא- 1991 שליחות קטלנית 2 - יום הדין